בלי פאניקה

קוראים לי הילה,

ואלו הרגשות שאופפים אותי כל יום.

גלגל סבל.

לא משנה מה תגידי,

אני תמיד את עצמי אבזה,

אף אחד לא אוהב אותי,

לא פה, לא בעולם הזה.

חיוך יפה? אינלי בכלל.

שדיים גדולים? גדולים עם כל השאר.

אופי מדהים? מי זה אמר?

כשרונות? זה בכלל העיקר?

בוז ועוד בוז, נערמים בחבילה-

הם אומרים שזו רק דרך הקלה.

כנראה שרק אני לא יודעת איפה ההתחלה,

הם אומרים שבבסיס - בטמטום הנפלא.

טמטום מצטבר, ואני זאת מבינה,

אך אין לי כוח לשנות, זאת כבר עובדה.

הכעס גובר, הדמעות פורצות,

ואני על עצמי מריצה רק קללות.

אני יודעת שאני סתומה,

בזה שמקללת את עצמי סתם.

אני יודעת שיש בי טוב,

אני בכל זאת עוזרת לכולם.

אני מטומטמת, שחצנית, ומגעילה,

כבר הצליחו להטביע בתוכי,

זורעת הרס, חנונית, ובטלה -

אין כל טעם בי.

זה לא משנה, 

זה שאני מבינה או לא,

העולם נשארו,

מסתובב על צירו.

והוא ממשיך להתגלגל,

וממשיך להקניט,

לפגוע באנשים,

הרס להמיט.

אינלי טעם לפרוק,

כי אני יודעת מה התשובה,

תפסיקי להאמין לאחרים,

את מוקפת באהבה.

אנשים שכל היום,

רק כשרונותייך סופרים,

אצבעותיהם כבר נגמרו,

והם עדיין ממשיכים.

הם מברכים ומבקשים,

שאסתום כבר לטיפ-טיפה,

טיפשות ביחד עם חוכמה,

הם רק רוצים להשיג תרופה.

תרופה לכאב ולעצב,

שיוצרים סביבי בועה,

לא נותנים לי לצאת,

גם במחאה עצומה.

ואני מנסה,

לפרוץ את החומות,

הדקיקות, השבירות,

שאותי מקיפות.

ואז איזה סדק,

בגודל של נמלה,

פורץ ומכניס אוויר,

וזרם גדול של הקלה.

מבחוץ חמימות,

ואושר, ואור,

ואני בפנים יושבת,

נרגעת - זה טהור.

חיוך גדול עולה בי בשמחה,

כשפורצת ידיעת האמת האמת,

אני טובה, אצלי הכל בסדר,

ומי שכך לא חושב - מוחו כבר מת.

תכירו אותי.

לחיים אדומות ולחות, רועדות בחיוך הגדול שעל פניי. הן מידי פעם זזות, כשאפי מוחה בקול רך.

והעיניים, רק הן, במצב המוזר.

מבריקות ובוהקות - הן בוהות.

הן כבר לא חלולות כמו בהתחלה.

זה דיי תיאור של מה שהיה לי השנה. המפ.