וול, וול.כבר אתמול התחלתי לארגן בערב את הקופות שלי, קופות החסכון ששלי מאז שהייתי קטנה.
הרבה הרבה הרבה אגורות ושקלים, וכל מיני דברים, מסודרים בבאריזות קטנות של עשרה מטבעות כל חבילה, וכל עשר חבילות בתוך שקית.
ככה סידרתי סכום נאה של 246 שקל, בשקלים ואגורות.
weeeeeeeee
קיצקץ, היום בבוקר הלכנו לבנק, וביקשנו להמיר.
החארות רוצים לגבות עמלה על זה!
אז מה עשינו?
אבא שלי אמר: אני רוצה לראות את הספר עמלות.
טראאחחח כל העניין התחיל לזוז, פקידים רצים, טלפונים מצלצלים, ופתאום אין עמלה.
ושלא תחשבו, העמלה היא יחסית קצת. עמלת ספירת מטבעות, עלק. יש מכונה שסופרת. על כל מאה שקל איזה שני שקל.
זה לא השניי שקל האלה ששינו לאבא שלי - זה היחס. הם מנסים לגבות עמלה על כללללל דבר. אבא שלי גם ביקש אחרי זה שיקחו עמלה 100 שקל על כל מאה, שיקחו תכל במתנה (:
אז בסוף המרנו, ויצאתי במקום תיק כבד מלא במטבעות, בתיק קל ומלא שטרות D: טוב לא מלא, סה"כ 240 שקל.
נמ, זה קצת מוזר. בכל זאת, שתי קופות גדולות מלאות, עם בערך 500 מטבעות, רק כדי להגיע לסכום של 230 שקל.
כולם לדעת => 5 אגורות עדיין לא יצא מהמחזור! אתם יכולים להתגרות בכולם ולתת להם חמש אגורות! לכו לבנק עם מלא חמש אגורות ותגידו, אני רוצה להמיר D:
וברוח הכיפית, קטע ישן מאוד שלי, שפשוט הרבה אוהבים.
אינלי מושג למה האמת, אני סתם כתבתי אותו לבאטל (תחרות בנושא מסויים, לדוגמא: תחרות קטעים, תחרות חתימות).
אובססיה
אובססיה.
זה מה שמפריד אותי מאחרים, לא שאני גאה בזה, אני גם לא מתבייש בזה. האובססיה שלי, היא... מיוחדת. כן. מיוחדת.
זו לא אובססיה מדויקת, בקשר לדבר אחד, כמו כל שאר האובססיות. זו אובססיה אמבציונית, אובססיה להכל, הכי שאפשר.
אתם בטח לא תבינו מה אני כותב, הרי זו גם האובססיה שלי, שאתם לא תבינו, כי אני יותר חכם, אני יותר מבין מכם.
אני יכול למצוא הכל, כל מה שבעולם, בכל דרך. המטרה מקדשת את האמצעים.
אם זה להבין ממה מורכות ההפרשות, ועד למצוא חייזרים בעולם כמו סופרמן, זו האובססיה שלי. הכל.
הייתה לי אובססיה לחברה שלי, כל כך יפה, חבל שזה מה שהכניס אותי לכלא הלבן הזה. לא נורא, נותנים לי כאן אמצעי אמביציה.
יש שעת ציור, סיפור, אפילו תחרויות ריצה. הא. אני לא משוגע, זה פשוט - אני. אני ולא אחר.
אלה החיים שלי, ואם באמת תרצו שאני אגיד את האמת, מתחת לכל השמיכות, מתחת לכל המסכות, מתחת להכל, אני לא רוצה אותם.
לא-לא, לא בכוונה של לקחת את החיים לגמרי, למרות שחשבתי על זה- אני אגיע ללא-נודע, זה יהיה מגניב.
אבל הכוונה היא בחיים אחרים, בלי האובססיה הזו. זה מה שמנסים לגרום לי כאן, לוותר על האובססיה, אבל זה קשה.
מה אם תמיד צדקתי, מה אם האובססיה נכונה?
מה אם הילד של השכן באמת חייזר מפלוטו, ומה אם העולם נוצר מגרגר של חומר לא ידוע שהתפוצץ מפאת הלחץ?
הכל שאלות, כל כך מציק, וכיף.
להסתכל על זה בצורה אחרת, מבינה, כי זה אני.
הא, האובססיה שלי, מון אמור, בספרדית, אהובתי.
מה אם באמת אני אוכל יום אחד להחזיר את הדינוזאורים לחיים, מה אם אני באמת ניצחתי בכיתה ב' והמורה פשוט לא רצתה שאני אנצח?
מה, מה, מה.
זה מה שמקיף אותי.
סימן שאלה.
מקווה שנהנתן, אשמח לתגובות בונות (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Indiana Jones