בלי פאניקה

אה... היי?

הבלוג הזה, אם תסתכלו פוסט מתחת, פה מלפני שנתיים (שלוש?).

וזה פשוט מוזר, כשחברה שלך מבקשת שתסתכלי על הפוסטים שלה, ללכת ולהתחבר לבלוג כדי להגיב תגובה חביבה.

ללכת להתחבר אחרי שנתיים.

האצבע זזה לכיוון תיבת שם המשתמש, אבל כל מה שהיא יכולה לעשות זה לשלוח למוח מסר:

"מה הכינוי? מה אני אמורה לכתוב פה?"

והמוח לא יודע.

הבלוג הוא כמו סכין שחותך את ההווה, משאיר אותי לזכרון אפל שלאט לאט מתבהר, חשכה שחושפת מתחתיה טלאים המודבקים על לב גדול.

אז את נכנסת לבלוג, קוראת, רואה כמה נהנת פעם.

בערך.

זה לא ממש כיף כשלא מגיבים לך. אבל כמו שז'ול רנאר אמר פעם, "תהילה היא מאמץ מתמשך."
אני לא אוהבת להתאמץ לאורך זמן. זה למה אני טובה בכוח, גרועה בריצה ארוכה.

כשאתה לא רואה את הסוף - זה מעייף. מאותה סיבה גם אף פעם לא גמרתי סיפור אמיתי. הגעתי לפרק שמונה מתוך עשרה שתכננתי - והפסקתי.

אף אחד לא יודע למה.

זה משעשע, לראות איך אתה בעבר. כמו מן תמונה מהגן - כשהיית חמוד, ומתוק, ויפה.... ואז הגיעו החצ'קונים. אוי, הח'צקונים.

האצבעות מקלידות, ואתה מחליט - בלי כל סיבה נראת לעין, שאתה פשוט רוצה לשנות עיצוב.

אז את משנה עיצוב.

וזה כיף.

ואת יודעת שזו הדרך להתחיל לכתוב בבלוג מחדש - ולהתאכזב. 

וזה לא כיף.

אבל.... למי אכפת?