בלי פאניקה

אתמול בערב, כשהפרחים והדבורים הלכו לישון, וכוכבים קטנים כאלה התעוררו מהשינה ורצו למעלה למעלה, ואבא ישב על הכורסא הגדולה שלו עם עיתון ביד, אמא פתחה את הטלוויזיה. 

היא שמה אותה על הערוץ ההוא עם האנשים שמדברים כל היום בחליפות גדולות ושיער מסודר, ויש המון רעשים של בומים ושל צ'קאלקות.

אחד מהאנשים המסודרים האלו דיבר, וכשהוא מדבר כולם מקשיבים לו, וכולם קוראים לו כמו לקוף הזה בגן החיות - בובו. בובו דיבר שישראל דואגת לקטנים כלשהם, והוא אמר משהו שחינוך זה חשוב, וכל מיני דברים כאלה. אז הוא ירד מהבמה וכולם מחאו כפיים, ובמקומו עלה איזה מישהו אחר.

גם המישהו ההוא דיבר על זה שלספרים יש בתים, ושצריך לבנות עוד בתים לספרים. והוא דיבר הרבה ואנשים דיברו בשקט, ואז כשהוא המשיך פתאום, פתאום כולם צעקו וזה היה מפחיד קצת. האיש התכווץ קצת, כמו רקסי הכלב כשהוא רואה בגן משחקים כלב גדול ממנו, ואז המשיך לדבר.

קצת אחרת.

כשהאיש סוף סוף הפסיק לדבר, ואמא הסכימה להעביר ערוץ להופ, היא נראתה קצת עצובה, כמו ביום כשהיא חזרה מהרופא של ג'יפסי, הכלבה הקודמת שלנו - שעכשיו נמצאת בבית מלון לכלבים זקנים. כששאלתי את אמא אם לוקחים גם את רקסי לבית מלון, ואמרתי שהוא לא זקן בכלל, היא חייכה חיוך עצוב כזה,  והסתכלה למטה. ניסיתי גם אני לראות מה יש למטה, אבל לא ראיתי כלום חוץ מהזנב המקשקש של רקסי.

היא אמרה שזה דאגות של גדולים, ושאני צריכה לראות את קופיקו משתולל. אבל אני לא הסכמתי לראות את אמא עצובה, ואפילו נתתי לה את דולי הבובה שלי, אבל אמא רק המשיכה לחייך בעצב. 

אמא הושיבה אותי על הכסא הקטן מפלסטיק, והתיישבה בעצמה על כסא פלסטיק אחר. היא אמרה לי שעצוב לה, כי הרבה אנשים כאלה, עם חליפות, פעם היו ילדים קטנים, כמוני, אבל הם שכחו את זה.

אמרתי לה שזה לא הגיוני שהם היו כמוני, כי הם כל הזמן מדברים על לבנות בתים לספרים, כשבכלל צריך לבנות בתים לבובות. היא חייכה, ואמרה שהם שכחו את זה.

אמא הייתה בשקט, ואז נתתי לה חיבוק. חיבוק כזה גדול, שאפילו דובים לא יכולים להפריד, חיבוק כזה גדול, שאפילו הירח יקנא בנו, מרוב שהוא גדול!

היא הסתכלה אלי בחיוך, והיא כבר לא הייתה עצובה. אז היא שאלה אותי אם אני אשכח. אני אמרתי לא, ואפילו שמתי את היד כזה על הגבות, כמו שהאנשים הירוקים בטלוויזיה עושים.

היא חייכה, ואמרה לי שככל שאנשים גודלים, הם נהפכים לטיפשים יותר, ושכשאתה קטן אתה הכי חכם שיש!

אז שאלתי אותה אם זה אומר שאני חכמה יותר ממנה, כי זה קצת מוזר, ואז היא צחקה ואמרה אולי. היא אמרה שהגיל לא משנה. היא הוסיפה ואמרה שכשאני אגדל רק עוד טיפ-טיפה, אני אבין את זה יותר - אני אבין שכל המבוגרים גדלו אז הם שכחו איך זה להיות ילדים, וזה לא בסדר לשכוח איך היית ילד. 

ואז אמא הלכה, והשאירה אותי עם דולי הבובה שלי. אמרתי לדולי שאני לא אשכח בחיים איך זה להיות ילדה, והיא הבטיחה לי בחזרה שגם היא לא תשכח. היא הרי לא רוצה להיות כמו הבובו המבוגר ההוא שמזיע כל היום.