תמיד מגיע הרגע הזה, הרגע שאני רוצה להתבכיין.
הוא מגיע הרבה, להרבה אנשים, ביחוד בגיל ההתבגרות, ביחוד כשהעבר שלך רצוף טלאות והכפשה מצד אחרים.
כל אחד מרגיש פגוע, כל אחד מרגיש עצוב, וכל אחד רוצה להתרכבל סתם עם עצמו, לשבת בכסא כמו תפוח אדמה, ולא לעשות כלום.
אני תפוח אדמה.
אני ילדה רגישה מבפנים, אסרטיבית מבחוץ. רומנטית מבפנים, טום בוי מבחוץ. עם יסודי חרא וחטיבה לא הרבה יותר טובה, אני מרגישה כאילו עכשיו חושבים שאני סתם מכונת ציונים, ולא בן אדם שחושב.
אני יותר מיישות מלאכותית.
ואני גם יודעת שעוד הרבה אמרו את זה לפני, והרבה יחזרו על זה אחרי.
אבל לא אכפת לי, אני תפוח אדמה - שכרגע מתכרבל מול המחשב.
זה התחיל בכל כך הרבה צורות שונות, וזה אף פעם לא נגמר.
מחר יש לנו נשף בבית הספר. "נשף". הודיעו שזה יהיה נשף בנושא שחור לבן - הלבוש חייב להיות שחור לבן.
פתאום אחרי שפרסמו זאת, הודיעו שגם יהיה כזה "טרנד" לבוא עם בני זוג. מעין נשף סטייל ארה"ב.
החיוך שלי - החיוך המלא לאור מסיבה שאני אוכל סוף כל סוף ללכת עם השמלה החדשה שלי - נמוג.
בשבילי ללכת עם שמלה זה משהו מיוחד. השמלה הראשונה שלי קניתי בשנה שעברה - ליום הולדת 15.
עכשיו יש לי... חמש שמלות? והבעיה, שאין לי הזדמנות ללכת איתן, כי מסיבות לא היו עד עכשיו, לפחות לא כאלה שהוזמנתי אליהן. ועלי, עלי אף אחד לא חושב כבת זוג פוטנציאלית. אף פעם לא היה לי חבר.
אני הרי תפוח אדמה עם תעודה טובה.
אז ידעתי, ברגע שהודיעו על תנשף, שאני אהיה בודדה. וקיוויתי שגם אחרים יהיו. (סליחה עולם -אבל אני לפחות מודה שאני אנוכית.)
ידעתי שאף אחד לא יזמין אותי, לפחות לא אחד שהייתי רוצה שיזמין.
ואז היום חברות שלי דיברו שהן באות לבד פרנציפ על הקטע הזה.
הרגשתי טוב. הרגשתי כאילו אני כבר לא תפוח אדמה בודד, אני תפוח אדמה בתוך חווה של תפוחי אדמה.
אני ממש אוהבת תפוחי אדמה.
אז כשחזרתי הביתה, חשבתי לעצמי את מה שאני תמיד חושבת - אבל הפעם גם החלטתי לעשות.
אני צריכה לקחת יוזמה.
זו המאה העשרים ואחת, ואני חייבת לעשות משהו כדי שיקרה משהו, וגם ככה זה נשף לא באמת עם חשיבות לזוגות, זה סתם לכיף. אז אני אציע למישהו שכבר חשבתי עליו [נקרא לו עפרון (זה מה שיש לי ביד)]. אני אציע את זה בתור מן הצעת ידידות - סתם שני ידידים עושים קטעים.
אם משהו זורם איתו.... ואוו, אולי יהיה לי חבר ראשון.
ואז בובו (שם בדוי D: ) מציע לי.
וזו מכה.
הקליפה שלי קולפה, ואני צריכה להחליט אם מבפנים אני תפוח אדמה - או תפוח אדמה רקוב.
בובו חבר נחמד, ידיד נחמד, אבל לא רואה אותו יותר מידיד.
ובתור אחת שנואשת לחבר, הסתכלתי על כל בן שראיתי מעולם - וניסיתי לחשוב אם אני רוצה לראות אותו כיותר מידיד.
את בובו לא.
אז אמרתי לו שאני לא באה עם בן זוג, פרנציפ.
ומפה זה מתדרדר.
דיברתי עם כמה בנים, בנסיון להבין מה אני רוצה מעצמי, והמסקנה הכללית הייתה - תנסי להציע למי שרצית להציע - בובו לא יעלב, זה הרי גם ככה לא באמת זוגות רציניים, זה סתם לקטע.
והחלטתי לנסות.
אז התחלתי לדבר עם עפרון, בסקייפ ככה - התכתבות לסירוגן עם שיחה - במטרה לגשש את השטח מראש.
השטח היה מחוספס, היה ברור שנשתלו שם מוקשים.
זה הרתיע את יחידת יהלום? לא ולא.
ואז התפוח אדמה שבי נפל למי הסיר הרותחים.
עפרון, מסתבר, כבר רוצה להציע למישהי.
והוא לא מוכן לגלות לי.
הוא לא רוצה "לעשות נאחס לפני שאני אשאל אותה מחר".
זה נשמע כאילו הוא רוצה שזה יזרום לקטע רציני.
זה קצת מבאס. זה המון מבאס. זה מבאס בטירוף.
השיחה נגמרת, תלויה באוויר, ואני בוהה במסך.
למה לעזאזל ציפיתי?
קיוויתי שיקרה משהו אחר?
הרי ידעתי מראש שהסיכוי קלוש שהוא יסכים, אז למה זה כל כך מפריע לי?
אני רוצה להתרכבל עם עצמי. אני רוצה להרגיש חום ממישהו, רוצה להרגיש קצת אהבה.
גם אם זו אהבה מעצמי.
אז אני אלך לי לבד לנשף. בטח אהיה אחת מיני מעט.
אני בסך הכל תפוח אדמה בשמלה שחורה ולבנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Indiana Jones