הנה היא שוב, התקופה הזו בחודש.
התקופה הזו שבה אני מתחילה להתעצבן, ולהיות בי-פולארית, ומדממת החוצה-
את חוסר הבטחון העצמי שלי.
התקופה הזו בחודש שבה שוב הצלקות שלי מהעבר נפתחות, והדם פורץ החוצה ומוציא איתו כל גאווה ובטחון עצמי שאגרתי בחודש שלפני, כל רגש של אהבה עצמית.
ובמקום את חללי הלב ממלאים רק אדוות השנאה שקורעת את דפנות החדרים, שורטות בציפורני הייאוש את דרכן החוצה.
זה מתחיל בחרכים הקלים. ציפורני השנאה מצליחות רק לגרד את הטיח של קירות חדרי הלב. הן מנסות לומר לו את הדברים הרעים, הן מנסות לשכנע אותו בגרעונותיו, אבל הלב שלי חזק, הוא חתיכת בניין - אז הכל נשאר טוב ויפה. העמודים עדיין עומדים, ואיתם אני מצליחה לעבור עוד יום. או עוד שעה.
זה ממשיך בבטון. הן חודרות עמוק יותר ויותר, יוצרות מידי פעם חורים קטנים, אבל באופן כללי מגרדות את הבפנים. ואז אני מתחילה לבכות.
מבפנים כמובן, הרי עדיין אין טעם להתעמק עם זה.
זה יוצר הרבה יאוש עצמי, קצת התכנסות - ואולי במקרה של יום בהיר הרבה ציניות שלפעמים מצליחה לטייח את הקירות בחזרה.
אבל לרוב לא, ואני חושבת על הרוע, חושבת על כמה שאני לא יפה, לא טובה, לא נראית טוב, בנים לא נמשכים אלי, הם מתייחסים אלי כאל בן (נו עשו לי טובה, איזה מן בת משחקת אססינס קריד? [או לפחות נתקעת כרגע ברציחה בנמל.]).
אבל זה רק עדיין רק חשיבה. אני עדיין רק אוכלת את עצמי מבפנים.
ואז זה נגמר ביסודות הברזל. אוי זה כיף.
השנאה כבר בועטת בדפנות הלב, מרסקת אותו ומחלישה אותו. והלב? הבטון כבר ירד קודם, הוא כבר אכול, ורשתות הברזל והעמודים נחשפים - נשארים לחסדי השנאה.
והשנאה לא חוסדת.
היא מרסקת כל מה שעומד בדרכה, לוקחת גרזנים וחותכת באכזריות את שלד בניין הלב לשברים קטנים.
ובערך פה זה קורה.
הקללות העצמיות.
אוי הילה תפסיקי לבכות, אוי הילה דיי להתבכיין, אוי תפסיקי כבר לרחם על עצמך - הכל סבבה איתך ואת נראית מצויין וכנראה פשוט פה ספציפית האנשים האלה מעוניינים במשהו אחר - אבל הכל יהיה בסדר.
זה כמעט מצחיק - עובדי הבניין מגיעים ללב ומתחילים לספר לו שלא באמת קרעו אותו. העורקים אומרים לו שהוא עדיין שלם ויפהפייה - פועל בעוצמה ומזרים דם בקצב טוב,
זה סתם הדמיון הפורה שלו.
אבל הלב לא מקשיב.
למרות שהוא יודע שהעורקים צודקים, והם יודעים הכי טוב - הוא לא מקשיב
והוא שואל את עצמו למה לעזאזל הוא לא מקשיב?
ובהתחלה זה לא משנה לו, והוא ממשיך לבכות דם ומוציא את הכל החוצה, לפעמים גם מתבכיין למוח, או לחברה הטובה שלו הקיבה, או לפעמים גם מתבכיין לבוהן שהוא מכיר ממקום רחוק, או לפעמים לאיזה לב אחר שהוא מצא בסביבה.
אבל מבפנים זה מציק.
למה הוא לא מקשיב לעצמו?
למה הוא מקשיב לשנאה?
כי היא צודקת?
-לא לא לא! אמרנו שהיא טועה!
אבל... יש במה שהיא אומרת משהו, לא?
-לא! זה סתם ככה נראה!
אבל...... אבל תראו!!! תראו את התוצאה, יוצא שהיא באמת צודקת!
-היא במקרה אומרת משהו שקורה, אבל ההסבר הוא לא נכון!
אבל...
-אין אבל! השנאה לא צודקת, השנאה מספקת הסבר לא נכון. התוצאה היא אולי אותה תוצאה, אבל ההסבר?&nbsbr;
-לב יפה שלי, הכל טוב איתך - אוי דיי כבר לבכות שוב - הכל נפלא. אולי נראה שאתה לא מזרים דם, ולפעמים באמת זה מה שקורה, אבל זה לא בגלל שאתה לא טוב!
אם זה לא בגלל שאני לא טוב, בגלל מי?
-זה כל הורידים האלה! המפגרים העצלנים לא שמים לב אליך כל כך! הם עדיין לא בשלים לזה!
אבל...
-בלי אבל! קישתא! דיי לבכות! תסתכל על עצמך, הקירות עדיין מלאי בטון, השלד עדיין במקום, והטיח אדום ויפה כמו שהוא היה קודם.
אב-
-בלי אבל!!!!!
טוב.
...
ואז מפסיקים לבכות.
לפחות, עכשיו זה קרה.
לרוב זה לא קורה.
לרוב? לרוב הלב חוזר לעצמו. שותק. מתגבר לתקופה קלה....
ומחכה שוב לחודש הבא, ולתקופה הזו שתכה בו.
אני מניחה שאני צריכה להגיד עכשיו תודה לישראבלוג שסיפקו לי דף לפרוש את הרגשות שלי, ואיזה מטאפורה חביבה.
אהמ.
טוב אז כן.. אממ.. .טוב...
ביי.
עריכה: היום שאחרי, 17:59:
תודה רבה רבה 3:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Indiana Jones