בלי פאניקה

אני לא יודעת למה אני עושה לעצמי את זה, ובגלל אינדוקציה טבעית, אני לא יודעת למה כל הבנות (והבנים?) עושות את זה לעצמן.
התשוקה לחבר. לא, לא התשוקה - התאווה.
ולא רק חבר, גם נשיקה, מגע אינטימי כלשהו...

את הולכת ברחוב, מסתכלת על זוג חברים בגילך, אוחזים ידיים בחוזקה - ומה את עושה? קוראת לבחורה שרמוטה ומפנטזת על הבן.
לפעמים יש יוצאי דופן שאת פשוט לא מצליחה לא-להודות שהם נראים כמו אנשים טובים, ואז את שמחה בשבילם. והלב צורם לך.
ואת מקווה.

את מתאהבת בידיד הכי טוב שלך חמישה ימים אחרי שהוא נפרד מהחברה שלו - כי את חושבת שאת רואה רמזים. אבל המציאות היא- שאת מתאהבת בו כי את כזו. את אחת שמחפשת את הרמזים.
וכמו כל בן אדם, את בנויה לחפש רמזים ותבניות שלא קיימות.
אז את מקווה.

ואת מספרת לעצמך כמה אתם מתאימים, כמה שאת מאוהבת בו לא בגלל שהוא חתיך (ומסתבר, לפי שאר הבנות, הרף שלי ל"חתיכים" מאוד נמוך, פפפ מפגרות), אלא בגלל שהוא מושלם באופי (וכמובן שהוא מושלם, אלא מה?). את לא מאוהבת בו בגלל השרירים המטורפים, זה כמובן רק בונוס (כמובן), את מאוהבת בגלל התשוקה שלו לידע ומדע, כמווך. בגלל שהוא חנון בהכחשה (כמובן!). כמוך.
אבל עשי לי טובה, הוא חזר עכשיו לחברה שלו, והם ביחד במצטבר כבר כמה זמן. ועם זה שאת, וכל בית הספר, ואפילו לאחרונה גם החברה הכי טובה שלה (לשעבר!) שונאים אותה - והוא לא..... יכול להיות שזה באמת מה שמתאים לו? האם מצא מין את מינו?
חברה טובה שלך, זאת שהייתה החברה הכי טובה של הנערה השנואה, (השרמוטה?)[כן, כן... השרמוטה](תקשיבי סיבכת אותי פה),
היא זו שאמרה לך ממזמן שכמה שהאהשהשרמוטה אכן שרמוטה, היא חושבת שלנער הזה בכלל לא מגיע יותר מהשרמוטה הזו.
כי עשי לי טובה-
הוא נחמד אליך כשהוא רוצה לדבר על מדע והכל, והוא נחמד אליך בכללי, אבל הוא קר... הוא קר.... הוא קר ומסנן אותך דיי הרבה. (לאלא! זו חברה שלו שמוחקת את ההודעות!!!... או לפחות, הוא לא בן-אדם שמגיב!!!......... לא בן אדם שמגיב לי.)

ומצד שני, הוא כן... כן חם? לאחרונה? לעזאזל איתו והרמזים שלו, את שוב מחפשת תבניות.

כי את רוצה חבר. לא סתם רוצה, את ממש רוצה, התשוקה שלך לחבר עולה על כל דמיון - התאווה הזו לנשיקה.
הנשיקה הראשונה.

כי את חננה.
ונדפקת, כי את חננה יפה בהכחשה.
אבל את (חננה?)[דווקא לא, באתי להגיד-] חכמה בצורה שמרתיע חלק מהאנשים.... זה לפחות מה שאבא שלך אומר לך. ולאבא את מאמינה.
אז אומרים לך שאת יפה ואת מוחמאת, וכשאת מסתכלת במראה על עצמך את דווקא... מסכימה. את מסכימה שאת יפה, יש לך קימורים יפים, יש לך ציצי גדול, ואם את מתאמצת לסגור את השיניים הפנים שלך נראים בפרופורציה נכונה, ואפילו יפה.
את מחבקת את עצמך אל מול המראה כי חסר לך החום הזה. חסר לך החום המפגר הזה, שבחיים לא הרגשת.
אבל ראית מספיק בנות מקבלות אותו אז את פשוט רוצה אותו גם.

למה את עושה לעצמך את זה?


אז לא התנשקת בפעם הראשונה, אז מה? אמרו לך מלא פעמים, והסכמת מלא פעמים- שאחרי התיכון את תגיעי לחברה של אנשים שמוקירים אותך על מי שאת, על כל אופנייך. אנשים שאוהבים את החוכמה, שמתגאים בהיותם חננות, ואז היופי שלך יפרח כמו נרקיס שמתעורר בסוף החורף.
אבל את מפגרת. ולמרות שכבר הכנסת לעצמך מזמן שכרגע את לא במרדף אחרי חבר, הכנסת את זה רק למוח.
ובפנים את עדיין רודפת.

כל בן שאת מדברת איתו הוא פוטנציאל לחבר, כל בחור שמסתכל עליך ישר מקבל אצלך בדמיון מקום מכובד בהזיות הרומנטיות שלך.
ואז את עושה שטויות.

כי כיף לך עם הנער ההוא, החבר הכי טוב שלך (מהבנים כן? הוא לא הכי טוב מכל העולם וזה...), כיף לך לדבר איתו סתם, כיף לך לדבר איתו על שטויות של בנים, שאת כמובן אוהבת - כי נדפקת, זוכרת?
כיף לך. ואת הורסת את זה בזה שאת מאוהבת בו.

אז כן, הגעת למסקנה שאת רוצה שהוא יהיה שמח, ואם הוא שמח עם השרמוטה... שיהיה. ואת בסוף השנה תגידי לו: "לא שמת לב איך שנתיים אני מסתכלת עליך?"
והוא בטח יגיד "שמתי לב", ואת תבכי. אם תהיי חזקה, תבכי בלב. אני בספק, את לא חזקה. (כי נדפקתי, נכון?)


ולמרות הכל, למרות כל הדברים שאת יודעת, כי את כותבת אותם בבלוג, את לא מצליחה להבין למה זה קורה.
כי את התחלת לכתוב את הבלוג הזו מסיבה מסויימת, סיבה ברורה. באת ולעשות רשימת "לעשות", ולשים בה את המטלה: "להתנשק בפעם הראשונה"
למה?
למה את צריכה לדחוק בעצמך?
למה את רוצה להתנשק, ולא להתחבק עם מישהו שחשוב לך, ואת חשובה לו?

כי את מרגישה שזה לא יקרה.
כי כבר הפסקת לקוות.
 אז את רודפת אחרי זה.

כי נמאס לך להשאר בצד, בדיוק כשיש לך בוסט אדו ואת יודעת, את יודעת שאת נראת טוב. כי נמאס לך להיות ה"מכוערת" כשאת היפה. כי נמאס לך שכל מה שאת משקיעה כדי לשנות את עצמך... לא עוזר לך.... כי.. כי.... האחרות כן יפות יותר.

(אבל הן לא, הן לא יפות יותר.)
הן לא?
(לא, כי לי יש את הקימורים, ולהן אין.)
(הן לא, כי לי יש את העיניים הירוקות והשיער הזהוב, ולהן אין.)
(הן לא, כי.... כי הן אנורקסיות עם ציצי פלזמה, ולי יש פאקינג 90-60-90)
כמעט, יש לך 91-63-93, עוד קצת ל"דיאטה"
(לי יש פאקינג 90-60-90 עם ציצי D, והן 20-25-20)
אז למה הבנים נמרחים עליהם, ולא עליך?
 (כי בנים זה עם מפגר, והם יודעים שאני לא אזרוק את עצמי סתם, אז אין להם טעם סתם לנסות איתי, כי אני לא "זורמת")
א.... אב-.... אבל.... הא.
( כי אני כן חכמה וכן מצחיקה [אולי שנונה לעיתים רחוקים יותר נכון לומר], ואני כן נחמדה ואני כן יפה.
ועם כל הפאקים שיש לי אני כן אצליח בחיים, כשהן אולי לא ואולי כן - אבל אני בטוח אצליח. ואני כן אמצא מישהו ,זה פשוט יקח זמן, והוא יאהב אותי כמו שאני, והוא יחשוב שזה חמוד שבחיים לא התנשקתי ואני לא יודעת להתנשק, והוא ילמד אותי וזה יהיה אדיר).
והוא?
(שהוא ילך להזדיין. טוב שלא ילך, אני פשוט כנראה רק ארמוז לו בסוף השנה. בצורה אחרת. במקום 'אתה לא שם לך איך הסתכלתי עליך כל השנתיים האלו?' 'אתה לא שם לב באיזו הערצה אני מסתכלת עליך בשנתיים האלו?' במקום 'למה לעזאזאל אתה עם השרמוטה?' אומר 'אתה יודע מה כל בית הספר חושב עליה?'
כי אני לא רוצה להרוס את הקשר שלנו. הוא חבר טוב. אהבה בצד, היא כנראה תשמר לעוד הרבה זמן... באמת שאכפת לי שהוא יהיה מאושר.)

והנשיקה?
(אני כן מתאוות לנשיקה, זה כן הדבר שאני הכי רוצה- אבל כמו שנאמר,
אני רומנטיקנית. ואני רוצה שזו תהיה נשיקה מושלמת.
או לפחות מהאדם המושלם.)

(ואת יודעת מה, מיס הגיון? את לא צוחקת פה עלי, את צוחקת פה על עצמך. כי כל מה שהולך פה זה לא בגללי, זה לא בגלל ההרגשה שלי, זה לא הלב. זה המוח. את מעסיקה את עצמך בשאלה הזו כל כך הרבה זמן, שאת בעצמך יוצרת את הבעיה. את חושבת על היחס הלא הוגן ליופי שלך, ואז את הולכת כפוף, מסתירה את עצמך - כי את חושבת שאין מה להראות. אבל יש הרבה מה להראות.
אז את לא זונה, ואת לא תלכי עם מיני עד הודעה חדשה מבן גוריון, אבל אפשר לראות יפה מאוד גם בג'ינס מה יש לך להציע. לא סתם קוראים לזה סקיני.
ואני לא נישקת עדיין מישהו. אז מה? זה הופך אותך לחסרת נסיון בנושא? כן! זה מחסיר ממני נקודות ב"גליון החברים"? לא!
כי את באמת מפגרת.
את חושבת שאת לא מסוגלת לכלום, ובסוף כשעזרתי אומץ כדי לשאול את אחד הבנים היותר חתיכים בשכבה - כן, לטעמי - אחד הבנים שבנות אוהבות ונמרחות עליו יותר - אם הוא רוצה ללכת איתי לנשף... הוא אמר כן. וחייך ,כאילו זה כלום, כאילו זה היה צפוי ומקובל.
כי זה באמת צפוי ומקובל.
ואחרי חודש בטיול השנתי פחדת שהוא ישכח בכוונה וילך עם אחרת, יותר זורמת, אז תפסת אותו בצד והסברת לו שאת לא רוצה לדפוק אותו, ושאם הוא רוצה ללכת עם אחרת אז שיגיד, ולא תעצרי אותו, כי את רואה שהוא נהנה מאוד עם ההיא, והוא יכול להשיג כל בחורה
והוא עוצר אותך ואומר לך שאת לא דופקת אותו. שהוא ישמח ללכת איתי לנשף.
כי את אופציה קבילה לכל אחד מהבנים פה. כי אני אופציה קבילה לכל אחד מהבנים פה. 

ואת לא סתם אופציה קבילה, אני אופציה אידיאלית. 

**הממ. לא תכננתי שזה יצא 40 דקות לכתיבה. ~מעיפה אותה למקלחת~**
**וכן, הסוגר-סוגריים האחרון לא סגור בכוונה. וכן, הבלבול גופים בכוונה, אבל זה יותר ברור.**

 **עם קצת רצון וקצת יכולת, אחרי שיפוץ ודברים זה אולי יהיה חומר למומלץ אחד בעתיד. אבל אני עצלנית, אז נסתפק בפוסט חסר תגובות.** 

שבוע שעבר עשיתי מיונים במודיעין. מתקשרים אלי ממש שעה אחרי שהגעתי לחיפה בחזרה - עוד מיונים ביום שלישי.
אני אפילו מבקשת לדחות כי לא אוכל, הם מבקשי םשאנסה להגיע. שואלת באיזו שעה - 8.15. אומרים שזה מסלול אחר ממה שנבחנתי אליו עד עכשיו.

אתמול בערב מקבלת מכתב שיש לי זימון במודיעין בפברואר.

באה היום למודיעין, רצה מעזריאלי (רכבת זונה מתעכבת) כדי להגיע בזמן, מחכה עד 9.20 כי יש לה בעיה עם המערכת אצלי.
 9.20: "תלכי הביתה." "מה?" "לא אמור להיות לך זימון היום. יש לך זימון למח"א בפברואר." "לא אבל אמרו לי מסלול אחר, אפילו באתר מופיע לי המסלול האחר." "אה... לא. אין לך"
צרחות צרחות ועקשנות מצידי.
9.30: מישהי מבוגרת יותר באה ואומרת שתנסה לסדר את זה.
9.50: "אז המיון בפברואר זה בעצם המסלול הזה. (לא נכון! במכתב של פברואר היה כתוב 10:15!) כנראה התבלבלת. אבל נכניס אותך בכל זאת כי כבר הגעת" (תודה רבה. הייתי כבר ממש בלחץ/כעס/בכי)
10:40: נכנסת לראיון אישי.
11:00: יוצאת ממנו, והולכת לחכות לעוד ראיון.
 13:00: נזכרים להכניס אותי לראיון.
14:00: יוצאת ממנו. זה דווקא היה ראיון נחמד, עם חייל חביב שלא הפחיד לי תצורה.
מה שכן, אמרו לי ולעוד מישהו שהיה אחרי שזה יקח סה"כ שעה. מסכן, פספס תתור לרופא שיניים.
16:00: מגיעה הביתה, מפספסת את ההזמדנות ללכת לחוג ציור.
 16:05 נמרחת על הספה ואפילו לא מנסה למנוע מהכלבה שלי לשטוף לי את הפרצוף בלשון שלה.
17:00 "גרררר.... אני רעבה אבל אני שפוכה מידי...." נרדמתי ברכבת, ולרוע מזלי למרות שזה היה כיף לגמרי - זה שאב ממני את כל האדרנלין שהיה לי אחרי הראיון. (היו בו שלוש חידות כאלה שחשבתי וזה, ואחרי זה שהתקשרתי לאבא הוא פתר אחת בשנייה. זה היה מטורף והוא התפקע מצחוק מההפתעה שלי)
17:30 "אוף טוב...." כל כך עייפה שאפילו לא טורחת לטגן את השניצל שיש במקרר. אני לוקחת שניצל מאמא עוף מוכן ותוקעת בטוסטר.
18:00: "אוף יש לי מבחן במתמטיקה ביום שישי ולא התחלתי ללמוד עדיין."
18:50: פרץ אדרנלין פתאומי, מכינה לי לו"ז נפלא לעבודה כדי למנוע ממני להשתהות.
21:00 נשברת קצת אחרי שעכשיו אני מתחילה משהו שחשבתי שאני אתחיל כבר ב19:15. (וזה לא שמרחתי, זה פשוט שהתרגילים לקחו יותר זמן מהצפוי)
21:04 - מרחמת על עצמי ומפרסמת את הפוסט הזה.


אני מאשימה את היום המחורבן הזה שהיה לי. יכולתי להיות בבית ספר שעתיים כימיה כיפיות, שעתיים מתמטיקה להתכוננן ובאמצע שעתיים חלון להמשיך להתכונן. יכל להיות לי חוג ציור. יכולתי - כמו בכל הראיונות - להגיע ב8.15 ולצאת באחת עשרה.
אבל לא.
לא רק שהמערכת עצמה כל כך דפוקה שכל ראיון מתארך בטירוף, לא רק שזמני ההמתנה ארוכים בטירוף,
גם אותי לא מוצאים במערכת.
כי בדיעבד - כנראה - דחו לי את הזימון בלי להודיע לי בכלל. שלחו מכתב, כמובן - אבל מי יודיע לי בטלפון שההודעה שדיברתי איתם בטלפון בכלל בטלה, והמכתב תקף למיון הזה? הייתי בטוחה שזה ראיון למסלול השני בכלל.
פאק איט T_T
אני ממש מפחדת שבכלל הלך לי חרא וזה.
ודווקא דיי רציתי את המסלול הזה.

ולחשוב שבאתי במיוחד עם שרשרת המזל שלי.