 כינוי:
Indiana Jones בת: 29 MSN:
Ask for it :P
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
התקופה הזו בחודש
הנה היא שוב, התקופה הזו בחודש.
התקופה הזו שבה אני מתחילה להתעצבן, ולהיות בי-פולארית, ומדממת החוצה-
את חוסר הבטחון העצמי שלי.
התקופה הזו בחודש שבה שוב הצלקות שלי מהעבר נפתחות, והדם פורץ החוצה ומוציא איתו כל גאווה ובטחון עצמי שאגרתי בחודש שלפני, כל רגש של אהבה עצמית.
ובמקום את חללי הלב ממלאים רק אדוות השנאה שקורעת את דפנות החדרים, שורטות בציפורני הייאוש את דרכן החוצה.
זה מתחיל בחרכים הקלים. ציפורני השנאה מצליחות רק לגרד את הטיח של קירות חדרי הלב. הן מנסות לומר לו את הדברים הרעים, הן מנסות לשכנע אותו בגרעונותיו, אבל הלב שלי חזק, הוא חתיכת בניין - אז הכל נשאר טוב ויפה. העמודים עדיין עומדים, ואיתם אני מצליחה לעבור עוד יום. או עוד שעה.
זה ממשיך בבטון. הן חודרות עמוק יותר ויותר, יוצרות מידי פעם חורים קטנים, אבל באופן כללי מגרדות את הבפנים. ואז אני מתחילה לבכות.
מבפנים כמובן, הרי עדיין אין טעם להתעמק עם זה.
זה יוצר הרבה יאוש עצמי, קצת התכנסות - ואולי במקרה של יום בהיר הרבה ציניות שלפעמים מצליחה לטייח את הקירות בחזרה.
אבל לרוב לא, ואני חושבת על הרוע, חושבת על כמה שאני לא יפה, לא טובה, לא נראית טוב, בנים לא נמשכים אלי, הם מתייחסים אלי כאל בן (נו עשו לי טובה, איזה מן בת משחקת אססינס קריד? [או לפחות נתקעת כרגע ברציחה בנמל.]).
אבל זה רק עדיין רק חשיבה. אני עדיין רק אוכלת את עצמי מבפנים.
ואז זה נגמר ביסודות הברזל. אוי זה כיף.
השנאה כבר בועטת בדפנות הלב, מרסקת אותו ומחלישה אותו. והלב? הבטון כבר ירד קודם, הוא כבר אכול, ורשתות הברזל והעמודים נחשפים - נשארים לחסדי השנאה.
והשנאה לא חוסדת.
היא מרסקת כל מה שעומד בדרכה, לוקחת גרזנים וחותכת באכזריות את שלד בניין הלב לשברים קטנים.
ובערך פה זה קורה.
הקללות העצמיות.
אוי הילה תפסיקי לבכות, אוי הילה דיי להתבכיין, אוי תפסיקי כבר לרחם על עצמך - הכל סבבה איתך ואת נראית מצויין וכנראה פשוט פה ספציפית האנשים האלה מעוניינים במשהו אחר - אבל הכל יהיה בסדר.
זה כמעט מצחיק - עובדי הבניין מגיעים ללב ומתחילים לספר לו שלא באמת קרעו אותו. העורקים אומרים לו שהוא עדיין שלם ויפהפייה - פועל בעוצמה ומזרים דם בקצב טוב,
זה סתם הדמיון הפורה שלו.
אבל הלב לא מקשיב.
למרות שהוא יודע שהעורקים צודקים, והם יודעים הכי טוב - הוא לא מקשיב
והוא שואל את עצמו למה לעזאזל הוא לא מקשיב?
ובהתחלה זה לא משנה לו, והוא ממשיך לבכות דם ומוציא את הכל החוצה, לפעמים גם מתבכיין למוח, או לחברה הטובה שלו הקיבה, או לפעמים גם מתבכיין לבוהן שהוא מכיר ממקום רחוק, או לפעמים לאיזה לב אחר שהוא מצא בסביבה.
אבל מבפנים זה מציק.
למה הוא לא מקשיב לעצמו?
למה הוא מקשיב לשנאה?
כי היא צודקת?
-לא לא לא! אמרנו שהיא טועה!
אבל... יש במה שהיא אומרת משהו, לא?
-לא! זה סתם ככה נראה!
אבל...... אבל תראו!!! תראו את התוצאה, יוצא שהיא באמת צודקת!
-היא במקרה אומרת משהו שקורה, אבל ההסבר הוא לא נכון!
אבל...
-אין אבל! השנאה לא צודקת, השנאה מספקת הסבר לא נכון. התוצאה היא אולי אותה תוצאה, אבל ההסבר?&nbsbr;
-לב יפה שלי, הכל טוב איתך - אוי דיי כבר לבכות שוב - הכל נפלא. אולי נראה שאתה לא מזרים דם, ולפעמים באמת זה מה שקורה, אבל זה לא בגלל שאתה לא טוב!
אם זה לא בגלל שאני לא טוב, בגלל מי?
-זה כל הורידים האלה! המפגרים העצלנים לא שמים לב אליך כל כך! הם עדיין לא בשלים לזה!
אבל...
-בלי אבל! קישתא! דיי לבכות! תסתכל על עצמך, הקירות עדיין מלאי בטון, השלד עדיין במקום, והטיח אדום ויפה כמו שהוא היה קודם.
אב-
-בלי אבל!!!!!
טוב.
...
ואז מפסיקים לבכות.
לפחות, עכשיו זה קרה.
לרוב זה לא קורה.
לרוב? לרוב הלב חוזר לעצמו. שותק. מתגבר לתקופה קלה....
ומחכה שוב לחודש הבא, ולתקופה הזו שתכה בו.
אני מניחה שאני צריכה להגיד עכשיו תודה לישראבלוג שסיפקו לי דף לפרוש את הרגשות שלי, ואיזה מטאפורה חביבה.
אהמ.
טוב אז כן.. אממ.. .טוב...
ביי.
עריכה: היום שאחרי, 17:59:
תודה רבה רבה 3:
| |
להיות תקוע בשלב בין 0 ל-1.
זהירות, המון מוטיבציה בהמשך.
כשאתה מנסה ליצור משהו יש כל כך הרבה דברים לעשות.
יש כל כך הרבה שלבים שיש לעבור, כל כך הרבה מדרגות לטפס בהן, והמון החלטות שצריכות להתקבל.
אבל כמעט תמיד, כשזה נוגע ליצירות הגדולות, להחלטות החשובות בחיים, לפרוייקטים העצומים - יש שלב אחד מכריע.
שלב החשיבה.
אנשים נוטים להתקע בשלב הזה, וזו הבעיה.
למישהו עולה הרעין, ואנחנו נוטים לאמץ אותו אלינו כאילו היה תינוק צעיר שרק נולד, והוא טרי ורך בעולם - הוא אינו יודע איך העולם עובד, הוא עדיין צריך לגדול ולהתפתח.
ברוב המקרים הרעיון אכן כזה.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מתמכרים לתינוק, לא מוכנים לעזוב אותו. אנחנו מתחברים אליו.
אנחנו מאמצים את הרעין לתוכנו, וחושבים שעם עוד קצת מחשבה הוא יהיה יותר טוב, הוא ישתפר.
לפעמים הרעיון באמת משתפר, אבל בסופו של דבר מה שקורה לכל הרעיונות -הם נשארים שם, ל"עוד קצת" - עוד קצת שהופך לעוד הרבה.
אנחנו נתקעים בשלב שבין 0 ל-1.
אנחנו כן התחלנו את הרעיון ברמה מסויימת, כן עשינו משהו, אבל לא עשינו משהו מעשי שבאמת קידם אותנו למקום מסויים.
רק חשבנו, או דיברנו.
ודווקא הפער הזה- בין 0 ל-1, בין החשיבה למעשי - הפער הזה הוא הפער הכי גדול, ובין כל שאר השלבים הפער נורא קטן.
כי אנחנו מפחדים לשחרר את הרעיון לעולם.
אנחנו מפחדים שהערין יהיה לא מספיק טוב, שהוא לא יתקבל, שהוא לא יעמוד בעולם האכזר ויעלם ויתנדף.
האנשים שמוערכים באמת בעולם, הם האנשים שהלכו נגד הפחד הזה, ששחררו את הרעיון.
אולי אם הם היו שומרים אותועוד קצת בפנים הוא היה משתפר, אולי עם עוד קצת הוא היה יותר טוב - אבל זה שהם שחררו אותנו ונתנו לו לעוף כפרפר אל השמיים עשה את השינוי.
אנשים כמו ביל גייטס, שהלכו נגד הצחוקים, אנשים כמו זה פרנק, שפשוט עשו ויצרו - וכך יצר את המושג ואת הפורמט הקיים של "ולוג", אנשים כאלה הם אלו שהכתיבו את המציאות.
צריך לוותר על הפחד.
צריך לתת לרעיונות לצאת לעולם, ולקוות שישרדו, לדאוג שישרדו.
צריך לתת ל-FILDI שלנו לפרוץ החוצה מבעד לזכוכית. (Fuck It Lets Do It)
צריך הרבה דברים.
בסופו של דבר, הרבה פעמים לא הטיב של הרעין והאיכות שלו הם אלו שקקובעים את ההצלחה.
ברוב הפעמים, רק העובדה שהרעיון יצא לאוויר, בעוד שרעיונות אחרים נשארו בלב, העובדה הזו היא שקבעה את ההצלחה.
בעצם השאלה היא:
מי מספיק אמיץ?
| |
כריכה שעשיתי לספר ילד 44. (עיצוב גרפי וציור)
כי אני אוהבת את הכריכה הזו ואני רוצה להשוויץ!
הספר ילד 44 זה ספר מדהים, בעיקרו.
אני אעתיק את התקציר מגב הספר בשבילכם D:
בברית המועצות של סטלין אי פושעים ואין מעשי פשע מלבד פשעים נגד המדינה.
לכן, כשגופפתו של ילד נמצאת על פסי רכבת במוסקבה, נשלח אל הוריו לב סטיפנוביץ' דמידוב, סוכן נאמן של המשרד לבטחון המדינה, כדי לשכנע אותם שבנם מצא את מותו בתאונה. אבל האם הוא משוכנע בכך בעצמו?ואולי בכל זאת פועל בגן העדן הקומוניסטי רוצח סדרתי?
בחשאי ובניגוד לעמדת הממונים עליו, כשהוא נרדף ע"י עמיתיו משירותי הבטחון הסובייטים, נסחף לב לחקירה שתוביל אותו למצוד עוצר נשימה אחרי רוצח אכזרי ברחבי ברית המועצות, מצוד שבסיומו תחכה לו הפתעה מצמררת.
ועכשיו העיצוב גרפי המדהים שלי (כדי שלא תעזבו את הפוסט!)
ואחריו עוד כמה מילים.
זוהי הכריכה המקורית (לחיץ, נפתח בחלון חדש)
אם אתם מגניבים ורוצים להוסיף למועדפיכם בדוויאנט-ארט...
והנה הציור לפני שעבדתי עליו במחשב...
זה ספר מטורף, שעשיתי עליו את היומן קריאה שלי ( ולכן הכריכה).
הספר בעצם מתרחש במשטר סטלין הקומוניסטי, בו אין כזה דבר פשע. אין. לא קיימות רציחות.
ואם יש, זה אומר שהייתה טעות במערכת - כי לא יכולות להיות רציחות במשטר של שמש העמים.
הספר מתאר באכזריות ובאדישות את המעשים שקורים, וזה רק מעצים את הזוועה שבמעשים. זה מטורף לחשוב שדברים כאלה יכולים לקרות, והם אכן קרו - למרות שבצורה קצת שונה.
הדבר מבוסס על סיפורו של רוצח מפורסם בשלטון הקומוניסטי, אנדריי רומנוביץ' צ'יקטילו, שסיפורו מעניין גם כך.
לכן אם אתם רוצים ספר מעניין: לכו קראו ילד 44!
| |
בתים לספרים - קטע ספרותי, מנקודת מבט אחרת.
מסתבר שנהגתי לפרסם פה קטעי שירה וכאלה, אז...הנה!
כך נהגתי, כנראה.
טוב, אז הנה אחד:
(כן, כן, הוא חצי ישן. שקט! אני שומרת את הטובים החדשים יותר לאם בעתיד אני אמשיך עם הבלוג!)
בתים לספרים
אתמול בערב, כשהפרחים והדבורים הלכו לישון, וכוכבים קטנים כאלה התעוררו מהשינה ורצו למעלה למעלה, ואבא ישב על הכורסא הגדולה שלו עם עיתון ביד, אמא פתחה את הטלוויזיה.
היא שמה אותה על הערוץ ההוא עם האנשים שמדברים כל היום בחליפות גדולות ושיער מסודר, ויש המון רעשים של בומים ושל צ'קאלקות.
אחד מהאנשים המסודרים האלו דיבר, וכשהוא מדבר כולם מקשיבים לו, וכולם קוראים לו כמו לקוף הזה בגן החיות - בובו. בובו דיבר שישראל דואגת לקטנים כלשהם, והוא אמר משהו שחינוך זה חשוב, וכל מיני דברים כאלה. אז הוא ירד מהבמה וכולם מחאו כפיים, ובמקומו עלה איזה מישהו אחר.
גם המישהו ההוא דיבר על זה שלספרים יש בתים, ושצריך לבנות עוד בתים לספרים. והוא דיבר הרבה ואנשים דיברו בשקט, ואז כשהוא המשיך פתאום, פתאום כולם צעקו וזה היה מפחיד קצת. האיש התכווץ קצת, כמו רקסי הכלב כשהוא רואה בגן משחקים כלב גדול ממנו, ואז המשיך לדבר.
קצת אחרת.
כשהאיש סוף סוף הפסיק לדבר, ואמא הסכימה להעביר ערוץ להופ, היא נראתה קצת עצובה, כמו ביום כשהיא חזרה מהרופא של ג'יפסי, הכלבה הקודמת שלנו - שעכשיו נמצאת בבית מלון לכלבים זקנים. כששאלתי את אמא אם לוקחים גם את רקסי לבית מלון, ואמרתי שהוא לא זקן בכלל, היא חייכה חיוך עצוב כזה, והסתכלה למטה. ניסיתי גם אני לראות מה יש למטה, אבל לא ראיתי כלום חוץ מהזנב המקשקש של רקסי.
היא אמרה שזה דאגות של גדולים, ושאני צריכה לראות את קופיקו משתולל. אבל אני לא הסכמתי לראות את אמא עצובה, ואפילו נתתי לה את דולי הבובה שלי, אבל אמא רק המשיכה לחייך בעצב.
אמא הושיבה אותי על הכסא הקטן מפלסטיק, והתיישבה בעצמה על כסא פלסטיק אחר. היא אמרה לי שעצוב לה, כי הרבה אנשים כאלה, עם חליפות, פעם היו ילדים קטנים, כמוני, אבל הם שכחו את זה.
אמרתי לה שזה לא הגיוני שהם היו כמוני, כי הם כל הזמן מדברים על לבנות בתים לספרים, כשבכלל צריך לבנות בתים לבובות. היא חייכה, ואמרה שהם שכחו את זה.
אמא הייתה בשקט, ואז נתתי לה חיבוק. חיבוק כזה גדול, שאפילו דובים לא יכולים להפריד, חיבוק כזה גדול, שאפילו הירח יקנא בנו, מרוב שהוא גדול!
היא הסתכלה אלי בחיוך, והיא כבר לא הייתה עצובה. אז היא שאלה אותי אם אני אשכח. אני אמרתי לא, ואפילו שמתי את היד כזה על הגבות, כמו שהאנשים הירוקים בטלוויזיה עושים.
היא חייכה, ואמרה לי שככל שאנשים גודלים, הם נהפכים לטיפשים יותר, ושכשאתה קטן אתה הכי חכם שיש!
אז שאלתי אותה אם זה אומר שאני חכמה יותר ממנה, כי זה קצת מוזר, ואז היא צחקה ואמרה אולי. היא אמרה שהגיל לא משנה. היא הוסיפה ואמרה שכשאני אגדל רק עוד טיפ-טיפה, אני אבין את זה יותר - אני אבין שכל המבוגרים גדלו אז הם שכחו איך זה להיות ילדים, וזה לא בסדר לשכוח איך היית ילד.
ואז אמא הלכה, והשאירה אותי עם דולי הבובה שלי. אמרתי לדולי שאני לא אשכח בחיים איך זה להיות ילדה, והיא הבטיחה לי בחזרה שגם היא לא תשכח. היא הרי לא רוצה להיות כמו הבובו המבוגר ההוא שמזיע כל היום.
~~~~~
זה נכתב תקופה בה בארץ נהדרת ביבי הזיע מהשיער המון D:
אין לי מושג אם גם עכשיו הוא מזיע שם המון, לא רואה כבר :/
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
