לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלי פאניקה


אופטימית, סקרנית, משוגעת, אוהבת סיפורים וציור (: כמו כל אחד, לא? P:

Avatarכינוי:  Indiana Jones

בת: 29

MSN:  Ask for it :P





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2014    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לימון, דבש, גרון צרוד, והמון ציפיות.


תקציר: מסיבת סיום בעוד חודש,
רציתי לצאת לעולם ולהפציץ ולהראות שאני יודעת לשיר
יש פזמון של הגשש החיוור שאני שרה ממש ממש טוב ורציתי להדהים את המפיק עם הקול שלי"
בסוף גם "ליהקו" אותי למשהו אחר שבהתחלה ממש רציתי כי אני כתבתי אופציה למילים אחת, והאופציה השנייה גם הייתה טובה, ובכללי שיר עם רעיון מגניב (השיר - We Both Reached for the Gun - Chicago) אבל בסוף שינו לגמרי תמילים ולא כזה בא לי... נראה לי - אני עדיין לא יודעת מה המילים

 

והגרון שלי צרוד וכואב.

 

אז עכשיו אני שותה כוס גדולה של מים חמים, לימון שלם סחוט, וכפית של דבש.

 

FUCK MY LIFE

נכתב על ידי Indiana Jones , 17/4/2013 22:07   בקטגוריות אבסורדים, מוזיקה, אופטימי, פסימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להיות תקוע בשלב בין 0 ל-1.


זהירות, המון מוטיבציה בהמשך.

כשאתה מנסה ליצור משהו יש כל כך הרבה דברים לעשות.
יש כל כך הרבה שלבים שיש לעבור, כל כך הרבה מדרגות לטפס בהן, והמון החלטות שצריכות להתקבל.
אבל כמעט תמיד, כשזה נוגע ליצירות הגדולות, להחלטות החשובות בחיים, לפרוייקטים העצומים - יש שלב אחד מכריע.
שלב החשיבה.

אנשים נוטים להתקע בשלב הזה, וזו הבעיה.

למישהו עולה הרעין, ואנחנו נוטים לאמץ אותו אלינו כאילו היה תינוק צעיר שרק נולד, והוא טרי ורך בעולם - הוא אינו יודע איך העולם עובד, הוא עדיין צריך לגדול ולהתפתח.
ברוב המקרים הרעיון אכן כזה.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מתמכרים לתינוק, לא מוכנים לעזוב אותו. אנחנו מתחברים אליו.
אנחנו מאמצים את הרעין לתוכנו, וחושבים שעם עוד קצת מחשבה הוא יהיה יותר טוב, הוא ישתפר.
לפעמים הרעיון באמת משתפר, אבל בסופו של דבר מה שקורה לכל הרעיונות -הם נשארים שם, ל"עוד קצת" - עוד קצת שהופך לעוד הרבה.
אנחנו נתקעים בשלב שבין 0 ל-1.
אנחנו כן התחלנו את הרעיון ברמה מסויימת, כן עשינו משהו, אבל לא עשינו משהו מעשי שבאמת קידם אותנו למקום מסויים.
רק חשבנו, או דיברנו.
ודווקא הפער הזה- בין 0 ל-1, בין החשיבה למעשי - הפער הזה הוא הפער הכי גדול, ובין כל שאר השלבים הפער נורא קטן.

כי אנחנו מפחדים לשחרר את הרעיון לעולם.

אנחנו מפחדים שהערין יהיה לא מספיק טוב, שהוא לא יתקבל, שהוא לא יעמוד בעולם האכזר ויעלם ויתנדף.

האנשים שמוערכים באמת בעולם, הם האנשים שהלכו נגד הפחד הזה, ששחררו את הרעיון.
אולי אם הם היו שומרים אותועוד קצת בפנים הוא היה משתפר, אולי עם עוד קצת הוא היה יותר טוב - אבל זה שהם שחררו אותנו ונתנו לו לעוף כפרפר אל השמיים עשה את השינוי.
אנשים כמו ביל גייטס, שהלכו נגד הצחוקים, אנשים כמו זה פרנק, שפשוט עשו ויצרו - וכך יצר את המושג ואת הפורמט הקיים של "ולוג", אנשים כאלה הם אלו שהכתיבו את המציאות.
צריך לוותר על הפחד.
צריך לתת לרעיונות לצאת לעולם, ולקוות שישרדו, לדאוג שישרדו.
צריך לתת ל-FILDI שלנו לפרוץ החוצה מבעד לזכוכית. (Fuck It Lets Do It)

צריך הרבה דברים.

בסופו של דבר, הרבה פעמים לא הטיב של הרעין והאיכות שלו הם אלו שקקובעים את ההצלחה.

ברוב הפעמים, רק העובדה שהרעיון יצא לאוויר, בעוד שרעיונות אחרים נשארו בלב, העובדה הזו היא שקבעה את ההצלחה.

בעצם השאלה היא:
מי מספיק אמיץ?
נכתב על ידי Indiana Jones , 17/5/2012 21:04   בקטגוריות אבסורדים, אופטימי, סיפרותי, פילוסופיה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה קורה כשהולכים לבנק ומבקשים להמיר מלא אגורות ושקלים? || + קטע | אובססיה


וול, וול.
כבר אתמול התחלתי לארגן בערב את הקופות שלי, קופות החסכון ששלי מאז שהייתי קטנה.
הרבה הרבה הרבה אגורות ושקלים, וכל מיני דברים, מסודרים בבאריזות קטנות של עשרה מטבעות כל חבילה, וכל עשר חבילות בתוך שקית.
ככה סידרתי סכום נאה של 246 שקל, בשקלים ואגורות. 
weeeeeeeee
קיצקץ, היום בבוקר הלכנו לבנק, וביקשנו להמיר.
החארות רוצים לגבות עמלה על זה!
אז מה עשינו? 
אבא שלי אמר: אני רוצה לראות את הספר עמלות.
טראאחחח כל העניין התחיל לזוז, פקידים רצים, טלפונים מצלצלים, ופתאום אין עמלה.
ושלא תחשבו, העמלה היא יחסית קצת. עמלת ספירת מטבעות, עלק. יש מכונה שסופרת. על כל מאה שקל איזה שני שקל.
זה לא השניי שקל האלה ששינו לאבא שלי - זה היחס. הם מנסים לגבות עמלה על כללללל דבר. אבא שלי גם ביקש אחרי זה שיקחו עמלה 100 שקל על כל מאה, שיקחו תכל במתנה (:

אז בסוף המרנו, ויצאתי במקום תיק כבד מלא במטבעות, בתיק קל ומלא שטרות D: טוב לא מלא, סה"כ 240 שקל.
נמ, זה קצת מוזר. בכל זאת, שתי קופות גדולות מלאות, עם בערך 500 מטבעות, רק כדי להגיע לסכום של 230 שקל.
כולם לדעת => 5 אגורות עדיין לא יצא מהמחזור! אתם יכולים להתגרות בכולם ולתת להם חמש אגורות! לכו לבנק עם מלא חמש אגורות ותגידו, אני רוצה להמיר D:

וברוח הכיפית, קטע ישן מאוד שלי, שפשוט הרבה אוהבים.
אינלי מושג למה האמת, אני סתם כתבתי אותו לבאטל (תחרות בנושא מסויים, לדוגמא: תחרות קטעים, תחרות חתימות).


אובססיה

אובססיה.
זה מה שמפריד אותי מאחרים, לא שאני גאה בזה, אני גם לא מתבייש בזה. האובססיה שלי, היא... מיוחדת. כן. מיוחדת.
זו לא אובססיה מדויקת, בקשר לדבר אחד, כמו כל שאר האובססיות. זו אובססיה אמבציונית, אובססיה להכל, הכי שאפשר.
אתם בטח לא תבינו מה אני כותב, הרי זו גם האובססיה שלי, שאתם לא תבינו, כי אני יותר חכם, אני יותר מבין מכם.
אני יכול למצוא הכל, כל מה שבעולם, בכל דרך. המטרה מקדשת את האמצעים.
אם זה להבין ממה מורכות ההפרשות, ועד למצוא חייזרים בעולם כמו סופרמן, זו האובססיה שלי. הכל.
הייתה לי אובססיה לחברה שלי, כל כך יפה, חבל שזה מה שהכניס אותי לכלא הלבן הזה. לא נורא, נותנים לי כאן אמצעי אמביציה.
יש שעת ציור, סיפור, אפילו תחרויות ריצה. הא. אני לא משוגע, זה פשוט - אני. אני ולא אחר.
אלה החיים שלי, ואם באמת תרצו שאני אגיד את האמת, מתחת לכל השמיכות, מתחת לכל המסכות, מתחת להכל, אני לא רוצה אותם.
לא-לא, לא בכוונה של לקחת את החיים לגמרי, למרות שחשבתי על זה- אני אגיע ללא-נודע, זה יהיה מגניב.
אבל הכוונה היא בחיים אחרים, בלי האובססיה הזו. זה מה שמנסים לגרום לי כאן, לוותר על האובססיה, אבל זה קשה.
מה אם תמיד צדקתי, מה אם האובססיה נכונה?
מה אם הילד של השכן באמת חייזר מפלוטו, ומה אם העולם נוצר מגרגר של חומר לא ידוע שהתפוצץ מפאת הלחץ?
הכל שאלות, כל כך מציק, וכיף.
להסתכל על זה בצורה אחרת, מבינה, כי זה אני.
הא, האובססיה שלי, מון אמור, בספרדית, אהובתי.
מה אם באמת אני אוכל יום אחד להחזיר את הדינוזאורים לחיים, מה אם אני באמת ניצחתי בכיתה ב' והמורה פשוט לא רצתה שאני אנצח?
מה, מה, מה.
זה מה שמקיף אותי.
סימן שאלה.


מקווה שנהנתן, אשמח לתגובות בונות (:
נכתב על ידי Indiana Jones , 30/7/2010 14:01   בקטגוריות סיפרותי, אבסורדים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , סיפורים , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לIndiana Jones אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Indiana Jones ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)