 כינוי:
Indiana Jones בת: 29 MSN:
Ask for it :P
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2012
לצייר? ובתמורה לקבל כסף? אני? (+עבודה בצרפתית)
אני הולכת לי במסדרון בצבע הקרם, האוזניות תקועות בתוך תעלות אוזני. הן קצת מגרדות את העור, אבל בצורה שאני מוכנה לסבול כדי לשמוע שיר של אלטר ברידג'. ממלמלת לי את מילות השיר, שורקת בהתאם, אני פותחת את הדלת ונכנסת לכיתה - בדיוק המורה מגיע.
"היי אודי!" אני אומרת בהתלהבות, תולשת את האוזניות ממקומן ופותחת את התיק בהתלהבות, "תראה - זוכר ת'ציור של אלט-" "הילה יש לי מש-"
"לא אודי!" אני אומרת בהחלטיות, "אל תבאס אותי עוד פעם עם הפרוייקטים האדירים שלך! אני צריכה עזרה בציור של אלטאיר!"
אז הוא מחכה, חיוך קטן על פניו. איך לעזאזל לא שמתי לב לזה.
אני מדברת, מבקשת עזרה בציור "בעבודה" שלי של אלטאיר, ובסוף נותנת לו להמשיך.
"היית מוכנה לצייר כל מיני מאכלים ולהכין מחירון לקפיטריה פה, ובתמורה כמובן לקבל כסף?"
ואזזזז הלסת שלי נפלה.
אני לא תמימה, אני כן קצת יודעת לצייר (או לפחות מצויינת בהעתקה), אבל לצייר מחירון לקפיטריה? ועוד כאילו... ממש עבודה?
אז הוא הסביר שכן בטח - הוא עמוס ויש לו מלא פרוייקטים, אז המוכר שאל אם הוא לא יכול לבקש מאיזה "תלמיד מוכשר". ואז הוא אמר שהוא ראה שיש לי כישורים טובים בפוטושופ בעקבות הפוסטר בצרפתית ו...
יאי 3:
הוא עוד צריך לסדר את כל הפרטים הקטנים, ויכול להיות שזה לא יצא לפועל בכלל, אבל זה לא משנה. אני התלהבתי.
 (תמונה לחיצה לגודל מלא. אין הרבה מה לראות.)
אז כן, זה סתם סקיצות שציירתי בזמן בית ספר (כי למי באמת אכפת מספרות או היסטוריה כשאת לפני או אחרי בגרות בע"פ באנגלית שהלכה נפלא?)
והבורקס יצא נוראי.
~*~*~*~*~*~*~
אה, הפוסטר בצרפתית:
היינו צריכים, כחלק מצרפתית, לעשות עבודה על המחזה "קרנפים". בעקרון: יש שם אנשים שהופכים לקרנפים כחלק ממטאפורה לנאציזם ופאשיזם (אל תשאלו).
השקעתי.
אבל רק קצת. (שוב, התמונה לחיצה לגודל מלא (: )
והנה לינק לDA, למעוניינים
ופליזוש אם למישהו גם יש בגרות בצרפתית, נא לא להעתיק XD עבדתי קשה על זה..
ממ זהו.
| |
מישהו לבכות איתו
מכירים (או שמא מכירות) את זה שבא לכם לבכות?
בלי כל סיבה הגיונית, פשוט.....
לבכות.
אז במצבים כאלה אני שומעת ושרה שירי דיסני, כמו I'll make a man out of you, Friend like me, וזה פשוט עושה לי כיף,
אבל היום במקרה גם יצא You'll be in my heart, וזה לא עזר כל כך.
ואז הגעתי הביתה... ישר לחיבוק של אמא.
לא משנה כל הריבים, כל הצעקות... בסוף זה פשוט עוזר.
ואז הלכתי לחדר, וכמובן שלילי (כלבת הלברדור המעורבת המתוקה שלנו) עקבה אחרי, ורצתה ליטוף. אז ליטפתי אותה ועשיתי את כל טקס החזרה הביתה הרגיל, ואז היא הסתכלה עלי בעיניי הכלב האלו.
"לילי, אני רוצה לבכות" אמרתי לה. והעיניים שלה... העיניים החומות הגדולות האלה שחודרות לתוך הלב ויודעות... פשוט יודעות...
ואז התחלתי לבכות D:
ובמשך עשר דקות חיבקנו והתחבבקנו ושיטז ואז הלכתי לאכול ארוחת ערב ועכשיו, כשאני כבר משלימה את הפוסט הזה, זה קצת נרגע.(הא נכתב בשני חלקים O: )
אבל לא לגמריי.
חג שמח
| |
אר... טוב. (+ ציור D: )
כיף בזמן מומלצות. זה חתיכת ליטוף לאגו.
זה בהחלט גרם לי לעבור ממצב דמעות למצב חיוך (ואולי קצת ציניות 3: היי ישו! )
כן, אמ....
טוב חג חנוכה שמח!!!!!!! יאהוווו ויייייאאאאא ביטצ'זזזז וואהוווו!
אז, כמו כל בני האדם, היו לי המון תכנונים לחנוכה, אבל רובם נמוגו בעקבות ביתספר מחורבן וצבא. הצבא עוד אני מבינה, זה מיוני שחקים, ככה שאני יכולתי לבחור לא להגיע, אבל המורים משוגעים! נתנו כל כך הרבה עבודות שעכשיו אני ביותר לחץ לימודים מאשר בלימודים עצמם!
ולחשוב שאני עוד רציתי לצייר בחופש הזה....
לא משנה!
כבר הספקתי לעשות עוד רציחה באססינס קריד, שזו התקדמות.. כמה זמן לא שיחקתי בזה, אני מופתעת שאני זוכרת על מה ללחוץ... (לא שזו כזו בעיה, סה"כ להחזיר תלחץ עכבר ימני, וכשהם תוקפים להוסיף שמאלי. המ. קאוונטר אטאק 3> )
וכן, אמ..... טוב בסדר!
הנה ציור מלפני חמישה שבועות D:
אחד מהילדים בכיתה התחיל לעשן, וזה כואב לי כי באמת שהוא בנאדם טוב וממש חמוד, (למרות שאפחד לא רואה את זה...)
וכן... ניסיתי לגרום לו להפסיק אז ציירתי בשני שיעורי תנ"כ את זה ואז הבאתי לו. נדמה לי הוא זרק את זה לפח. (לא מופתעת)
כן. אמ, זהו.
לינק לDA
חג שמח D:
| |
התקופה הזו בחודש
הנה היא שוב, התקופה הזו בחודש.
התקופה הזו שבה אני מתחילה להתעצבן, ולהיות בי-פולארית, ומדממת החוצה-
את חוסר הבטחון העצמי שלי.
התקופה הזו בחודש שבה שוב הצלקות שלי מהעבר נפתחות, והדם פורץ החוצה ומוציא איתו כל גאווה ובטחון עצמי שאגרתי בחודש שלפני, כל רגש של אהבה עצמית.
ובמקום את חללי הלב ממלאים רק אדוות השנאה שקורעת את דפנות החדרים, שורטות בציפורני הייאוש את דרכן החוצה.
זה מתחיל בחרכים הקלים. ציפורני השנאה מצליחות רק לגרד את הטיח של קירות חדרי הלב. הן מנסות לומר לו את הדברים הרעים, הן מנסות לשכנע אותו בגרעונותיו, אבל הלב שלי חזק, הוא חתיכת בניין - אז הכל נשאר טוב ויפה. העמודים עדיין עומדים, ואיתם אני מצליחה לעבור עוד יום. או עוד שעה.
זה ממשיך בבטון. הן חודרות עמוק יותר ויותר, יוצרות מידי פעם חורים קטנים, אבל באופן כללי מגרדות את הבפנים. ואז אני מתחילה לבכות.
מבפנים כמובן, הרי עדיין אין טעם להתעמק עם זה.
זה יוצר הרבה יאוש עצמי, קצת התכנסות - ואולי במקרה של יום בהיר הרבה ציניות שלפעמים מצליחה לטייח את הקירות בחזרה.
אבל לרוב לא, ואני חושבת על הרוע, חושבת על כמה שאני לא יפה, לא טובה, לא נראית טוב, בנים לא נמשכים אלי, הם מתייחסים אלי כאל בן (נו עשו לי טובה, איזה מן בת משחקת אססינס קריד? [או לפחות נתקעת כרגע ברציחה בנמל.]).
אבל זה רק עדיין רק חשיבה. אני עדיין רק אוכלת את עצמי מבפנים.
ואז זה נגמר ביסודות הברזל. אוי זה כיף.
השנאה כבר בועטת בדפנות הלב, מרסקת אותו ומחלישה אותו. והלב? הבטון כבר ירד קודם, הוא כבר אכול, ורשתות הברזל והעמודים נחשפים - נשארים לחסדי השנאה.
והשנאה לא חוסדת.
היא מרסקת כל מה שעומד בדרכה, לוקחת גרזנים וחותכת באכזריות את שלד בניין הלב לשברים קטנים.
ובערך פה זה קורה.
הקללות העצמיות.
אוי הילה תפסיקי לבכות, אוי הילה דיי להתבכיין, אוי תפסיקי כבר לרחם על עצמך - הכל סבבה איתך ואת נראית מצויין וכנראה פשוט פה ספציפית האנשים האלה מעוניינים במשהו אחר - אבל הכל יהיה בסדר.
זה כמעט מצחיק - עובדי הבניין מגיעים ללב ומתחילים לספר לו שלא באמת קרעו אותו. העורקים אומרים לו שהוא עדיין שלם ויפהפייה - פועל בעוצמה ומזרים דם בקצב טוב,
זה סתם הדמיון הפורה שלו.
אבל הלב לא מקשיב.
למרות שהוא יודע שהעורקים צודקים, והם יודעים הכי טוב - הוא לא מקשיב
והוא שואל את עצמו למה לעזאזל הוא לא מקשיב?
ובהתחלה זה לא משנה לו, והוא ממשיך לבכות דם ומוציא את הכל החוצה, לפעמים גם מתבכיין למוח, או לחברה הטובה שלו הקיבה, או לפעמים גם מתבכיין לבוהן שהוא מכיר ממקום רחוק, או לפעמים לאיזה לב אחר שהוא מצא בסביבה.
אבל מבפנים זה מציק.
למה הוא לא מקשיב לעצמו?
למה הוא מקשיב לשנאה?
כי היא צודקת?
-לא לא לא! אמרנו שהיא טועה!
אבל... יש במה שהיא אומרת משהו, לא?
-לא! זה סתם ככה נראה!
אבל...... אבל תראו!!! תראו את התוצאה, יוצא שהיא באמת צודקת!
-היא במקרה אומרת משהו שקורה, אבל ההסבר הוא לא נכון!
אבל...
-אין אבל! השנאה לא צודקת, השנאה מספקת הסבר לא נכון. התוצאה היא אולי אותה תוצאה, אבל ההסבר?&nbsbr;
-לב יפה שלי, הכל טוב איתך - אוי דיי כבר לבכות שוב - הכל נפלא. אולי נראה שאתה לא מזרים דם, ולפעמים באמת זה מה שקורה, אבל זה לא בגלל שאתה לא טוב!
אם זה לא בגלל שאני לא טוב, בגלל מי?
-זה כל הורידים האלה! המפגרים העצלנים לא שמים לב אליך כל כך! הם עדיין לא בשלים לזה!
אבל...
-בלי אבל! קישתא! דיי לבכות! תסתכל על עצמך, הקירות עדיין מלאי בטון, השלד עדיין במקום, והטיח אדום ויפה כמו שהוא היה קודם.
אב-
-בלי אבל!!!!!
טוב.
...
ואז מפסיקים לבכות.
לפחות, עכשיו זה קרה.
לרוב זה לא קורה.
לרוב? לרוב הלב חוזר לעצמו. שותק. מתגבר לתקופה קלה....
ומחכה שוב לחודש הבא, ולתקופה הזו שתכה בו.
אני מניחה שאני צריכה להגיד עכשיו תודה לישראבלוג שסיפקו לי דף לפרוש את הרגשות שלי, ואיזה מטאפורה חביבה.
אהמ.
טוב אז כן.. אממ.. .טוב...
ביי.
עריכה: היום שאחרי, 17:59:
תודה רבה רבה 3:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
