אין התחלה ולא יהיה סוף

אני כמעט מתתי באותה השניה ששמעתי את הצעקה ואז את הבום של המכונית שהיתנגשה בתוך האישה המסקנה שהייתה שם בתור קורבן והיא אולי תמות בימקום אחד מאיתנו. המכונית נסע במהירות מטורפת ואז בום ענק,צעקה מפחידה וזעקת האנשים שהיתכנסו סביבה. זה היה ממש מפחיד לא חשבתי שנועה תעשה משהו כזה או שזה ביכלל היה בר וככה הוא תיכנן ל"היפתר" מאסי?

ארבעתינו רצנו מיד לאישה שגססה לא רחוץ מאיתנו. כמה אנשים כבר יתקשרו לאמבולנס ואיך שאני ראיתי את הפנים של האישה שגססה ביקצה הרחוב פשוט קיבלתי שוק מטורף! אני מכירה אותה! זאת חברה של אמא, זאת הפסיכולוגית האישית שלי שאני מדברת איתה על הכל! זאת ... מרינה בלומין!

איך היא? מכל האנשים ברחוב קיבלה את המכה ואיבדה את ההכרה תוך כמה רגעים? תמיד ידעתי שמרינה היא אישה חזקה, אחת הנשים הכי חזקות שאני מכירה לא ידעתי איך לפעול למי להיתקשר? למי לפנות? איבדתי את עצמי לכמה רגעים בתוך תוכי לא ידעיתי מה לעשות?! איך לקבל את העובדה שמרינה שוכבת פה במקומי או במקום אסי? גוססת כמעט ולא נושמת?

"נו איפה האמבולנס האיטי הזה?" צעקתי על אסי.

"אני לא יודע תירגעי טוב מה יש לך כאילו שאת מכירה אותה?" הוא אמר בזילזול!

"אני כן מכירה אותה זאת מרינה בלומין שכנה ממש טובה שלי! ומה איכפת לך עם אני מכירה או לא מכירה אותה מה אתה לא רוצה שהיא תחייה?" אמרתי בכאס.

"אני מצטער לא חשבתי לשניה זה באמת לא חשוב העיקר שהיא תיהיה בסדר!" הוא אמר מיואש.

אלינור חיבקה אותי והדמעות התחילו לזלוג כשחשבתי על יום אחד שאני חוזרת מבית הספר ובחמש וחצי אני לא הולכת למרינה ומתיעצת איתה על הכל? איך יכול להיות שאולי לא אראה אותה? והכל ביגלל מה? ביגלל שרבתי עם איזשהי כלבה? למה זה קרה? אני לא מבינה וזה לא מסתדר לי בראש!

עכשיו ראיתי איך שלוקחים אותה באמבולנס והם נוסעים במהירות לבית החולים.

בבוקר לא רציתי ללכת לבית הספר ולראות את הפנים של נועה ובר. אז עשיתי את עצמי לא מרגישה טוב וכשאמא שלי הלכה לעבודה מהר היתלבשתי וטסתי לבית החולים , כשהגעתי היו שם מלא מלא אנשים חלכם פצועים וחולים וחלכם סתם אנשים שבאו לקרובים שלהם. לא יודעתי איפה מרינה שוכבת אז שאלתי את המזכירה בכניסה היא אמרה לי שהיא נימצאת בחדר מס' 379 בקומה 14 במסדרון ג' כאילו אפשר ללכת לאיבוד בבית החולים פה!

כשעליתי במעלית לקומה 14 ממש פחדתי לראות שם את מרינה שוכבת שם בלי הכרה,פצועה וחלשה לא יכולתי להיסתכל עליה שהיא שוכבת שם בימקומי!

כשהגעתי לחדר היתחרטתי ופניתי ללכת למעלית ולעזוב את בית החולים אבל אז חשבתי שאני ממש חייבת לבקר אותה כי היא אולי שם בימקומי, אז בבת אחת ניכנסתי לחדר וראיתי אותה מתחת לכל המכשירים שוכבת עם עניים עצומות. ליד מרינה ישב בעלה מוטי והחזיק לה ביד, כשניכנסתי הוא אפילו לא היסתכל עלי.

"אהה...היי איך מרינה היא תיהיה בסדר?" שאלתי וכולי חוששת מהתשובה ושאולי הוא יצעק עלי.

"כן הרופאים אמרו שהיא קיבלה מכה בינונית והיא תיהיה בסדר והיא צריכה להתעורר ביומיים הקרובים, תודה שבאת" הוא אמר  והעניים שלו הוצפו בדמעות.

"אני יכולה לשבת?" שאלתי אותו.

"כן ברור, אני יודע שאת ומרינה כמעט החברות הכי טובות היא ממש אוהבת אותך ושוב תודה שבאת מרינה ממש תעריך את זה." הוא אמר וחייך מעט.

"לא זה בסדר אני יבקר אותה הרבה עד שהיא תחזור הביתה." אמרתי והיתישבתי בכיסא הפנוי.

"את לא צריכה להיות עכשיו בבית הספר או משהו?" הוא שאל.

"כן אבל אמא נתנה לי ללכת כי היא יודעת עד כמה שאנחנו קשורות" עניתי לשאלה שלו אבל בשקר כי אמא שלי בחיים לא הייתה נותנת לי לנסוע לבית החולים לבדי.

"טוב בסדר אני הולך עכשיו ביי" הוא חייך ויצא.

אני נישארתי לשבת שם לידה וגם בכיתי קצת ישבתי וחשבתי על כל מה שקרה אתמול בערב על הערב המעולה-גרוע שהיה לי אתמול. ואז אחרי שעה שאני יושבת שם לבד חיבקתי אותה ואמתי בקול שאני צריכה ללכת ואז ניפרדתי מימנה כאילו שאנחנו עכשיו בבית שלה ואני הולכת לאיזשהי פגישה עם בן, יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת והיתחלתי ללכת לתחנת האוטובוס.

היגיע האוטובוס שהייתי צריכה, עליתי עליו שילמתי 5.10 שח והיתישבתי מאחורה. פיתאום אני רואה את בר יושב לא רחוק מימני ממש לא רציתי שהוא ישים לב עלי כי אז הוא יכול להלשין לאמא שלי או לריבקי ואין לי כח עכשיו לבלגנים האלה כי מרינה עכשיו מה שתקוע לי בראש לא הציון בתנ"ך.