עבר לילה שלם ולי הייתה הרגשה ממש מגעילה,
לא אכלתי ולא שתיתי כל היום או בעצם היום וכל השלושה ימים האלה, שהם חפרו לי בבטן.
עבר הלילה ואסי היה כבר פה.
הרופאים יצאו וניכנסו מחדרי, הם לא אמרו כלום לאסי, וביגלל זה גם אני לא ממש ידעתי מה מצבי.
הייתי מתחת לכל המכשירים האלה, של בית החולים וזה עשה לי רע.
ישנתי ולא הרגשתי שאני ישנה.
זה ממש משגע!
ההרדמה עכשיו כבר לא ישפיע עלי, אבל הייתי עייפה מכדי לפקוח עיין.
אסי תמיד אמר דברים יפים, אבל לא יכולתי להגיד לו כלום בחזרה.
הוא אמר עד כמה הוא שמח שאני יחיה, ועד כמה הוא אוהב אותי ושאני האדם הכי חשוב לו בעולם.
והלב שלי רקד בשקט.
כל המילים האלה שהוא אמר לי, רק נתנו לי אמון בו.
אחרי ה'בגידה' הזאת עם ספיר, אבל הוא הסביר לי אותה וגם עכשיו אני לא מבינה עד כמה הייתי טיפשה שלא החשבתי את ההתנצלות שלו אז.
ממש כאסתי על עצמי! איך יכולתי להיות כל כך טיפשה ולא להאמין לו?!
הוא הריי האהוב שלי!!! אני לא יכולה ולא אוכל לחיות בלעדיו, אז איך באותה התקופה עזבתי אותו ככה סתם?
אולי אז עוד הקשר בניינו לא היה יציב כל כך, כמו עכשיו?
או שאולי הייתי בתוכה שהוא יבגוד בי?
דיי! אני לא רוצה להיזכר בכל הדברים האלה!!!
אני עכשיו בבית חולים רבין, ואסי פה לידי מחזיק לי את היד.
אז למה אני חושבת על כל זה דווקא עכשיו?
זה מבלבל אותי.
מיתר ואלינור ניכנסו בשקט לחדר.
הן שוב חיבקו אותי ונתנו לי נשיקה קלה על הלחי.
אסי שעדיין לא עזב את היד שלי, היה ממש שמח שהן באו.
לפחות הוא לא יצתרך להיות לבד בזמן שאני שוקלת לפקוח את העניים.
אני ממש מפחדת שעכשיו בבצפר כולם יהיו צבועים אליי, כאילו אולי זה יהיה נחמד אבל אני עדיין לא רוצה.
נעזוב את המחשבות הכי פחות חשובות העלה, וניתמקד באסי.
הם דיברו, לא את כל השיחה הצלחתי לקלוט.
אסי:" תודה שבאתן עכשיו יהיה מי שידבר איתי עד שסיוון תתעורר" הוא אמר מחיוך.
אלינור:" חוצפן, מי ביכלל אמר שבאנו לבדר אותך? באנו לפה ביגלל סיוון" היא ישר אמרה בציניות.
מיתר:" כן מאיפה באות המחשבות האלה?" היא שאלה בצחוק.
אסי:" האמת אני לא יודע! אני ממש מתגעגע עליה, ריבקי נתנה מלא שיעורים נכון?" הוא שאל כבדרך אגב.
מיתר:" כן, אבל לך היא תוותר, היא כבר אמרה לנו למסור לך שאתה פתור מכל זה" היא אמרה עם כאס בקול.
אסי:" טוב זה ממש מעולה...מה אתן חושבות את סיוון היא גם תפתור מהשיעורים?" הוא שאל והתחיל לצחוק עוד לפני שהן הבינו מה הוא שאל.
אלינור:" לא מה ניראה לך איך? זה ממש חוצפה להעדר מהסיבה הזאת מבית הספר" היא אמרה בקול סמכותי וציני.
הם שלושתם צחקו ואני השמעתי קולות.
הם מייד הפסיקו ויתקרבו אליי, אסי תפס אותי מייד ביד, ואלינור ביד השניה.
אמרתי בשקט:" אסי???" וכשהתחלתי לפקוח את העניים הכל ניראה לי מטושטש ולא ברור.
אסי:" כן מאמי זה אני!!!" הוא אמר ביתרגשות.
אני:" יופי" מילמלתי בשקט.
מיתר:" אני הולכת להביא לפה רופא" היא אמרה ויצא מהחדר.
אסי ישר יתנפל עליי וחיבק אותי ואז גם נישק אותי. זה היה מפתיע, אבל לא יתנגדתי.
אסי כמעט הרים אותי, ורצה לקפוץ מהחלון כשאני בידיו וככה היינו בורחים מהעולם.
הרופא הגיע ופיזר את כולם, הוא אמר להם לחכות בחוץ. הם יצאו ושלוש אחיות ניכנסו לחדר.
החדר ניראה לי יותר מידי צפוף בישביל חמישה אנשים.
הם נתנו לי שוב זריקת הרדמה.
אחרי שמונה שעות שלא הרגשתי כלום וישנתי, פתחתי שוב את העניים.
עכשיו כבר ראיתי את הפנים של כולם בברור.
אמא ואבא עמדו ממש קרוב עליי, אסי עמד בצד השני של המיטה.
אלינור ומיתר יצתופפו ליד הכיסאות, יוני ועופר עמדו מאחורי אסי.
בר עמד שוב ליד הדלת מחייך.
ואורית הייתה ליד בר, אבל לא יותר מידי קורבה.
גל וספיר עמדו בפינת החדר מתלחששות.
ונועה? לא הופיע...
לא אמרתי כלום, נהנתי לראות את כולם מסביבי.
עם בהתחלה חשבתי שהחדר צפוף לחמישה אנשים אז עכשיו הוא כמו קופסת סרדינים, כולם על כולם.
אמא שלי כמו תמיד, דיברה ראשונה.
אמא:" סיוון? את שומעת אותי?" היא בדקה אותי כמו שבודקים רמקולים חדשים.
אני:" כ..כן" אמרתי בקול חלש.
אמא שלי ישר יתנפלה עליי עם חיבוק דוב ענק.
כולם היו מאושרים, במיוחד אמא,אבא,אסי ובר...
למה בר ניראה כל כך מחיוך?
בישביל מה? בישביל לנסות להרוג אותי שוב???
אני לא מבינה אותו!!!
או שאולי הוא...לא זה בילתי אפשרי הוא לא!
אבל עם באמת הוא כן אוהב אותי?
מה אני יעשה?
איך אני יכולה לבחור, למרות שבישבילי זאת ממש לא בחירה אני תמיד עם אסי!
אבל זה מתריד אותי מאוד...
בר מרגיש משהו עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
