לא בידיוק "גבר".. בחור. הלב קצת ניסדק. קשה לי לומר "נשבר".

רציתי מישהו, אני עדיין רוצה אותו- באמת באמת. בקטע של הלב. לא פיזי. ודבר כזה לא קרה לי מאז שנה שעברה. מאז הפלירטוטים של אלי בחדר כושר בשנה שעברה. ופתאום- בום!

והלב רוצה. לא הגיוני, לא הטעם שלי, אנחנו גם לא כל כך באותו ראש. אבל אני רוצה. משהו מפגר. משהו חסר היגיון.

כמו שרציתי פעם את מיכאל. הבנאדם ההזוי הזה. אבל מה רציתי? השתגעתי. משוגעת לגמרי הייתי. הייתי הולכת למכון ומתפללת שהוא יהיה. הייתי מסתכלת על כל רנו מגאן כמו שלו לראות אם הוא בפנים. ככה משוגעת. ובסוף מה? בסוף דיברנו, ניסינו לצאת ו- הוא התברר להיות בנאדם שונה ממה שחשבתי. לגמרי. אני לא אפרט לגמרי מה היה ואיך, כי זה לא רלוונטי, אבל אני כן אספר על ההרגשה הזאת שהייתה לי, כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואיך הרגשתי ש-סופסוף קיבלתי את מה שאני כל כך רוצה. סופסוף קיבלתי זוגיות עם הבנאדם שאני אוהבת. הרגשה עילאית.

וכמובן, את האכזבה המזעזעת כשהכל התפוצץ לי בפרצוף. זה היה נורא. שנתיים רציתי אותו. שנתיים. TWO FUCKING YEARS OF MY LIFE.

יש לי סבלנות. לא כל כך אבל יש לי התמדה. ואני מתמידה גם בתפילות שלי. ואני משקיעה בזה המון אנרגיה רגשית. והכל בא ממקום מאוד טהור אצלי- אהבה אהבה אהבה. אני בסך הכל רוצה להעניק את כל האהבה העצומה הזאת שיש לי בלב, למישהו שיהיה שווה את זה. אבל לא אני מחליטה למי לתת, אלא הלב שלי. בגלל זה זה לא הלך עם עומר, או עם רן, או בכלל עם כל מי שיצאתי איתו מאז אלי, וזה היה על בסיס פיזי בלבד. כן, אני בחורה שאוהבת סקס, אני טובה במיטה ואני יודעת מה אני רוצה. אבל בענייני הענקת אהבה- ללב יש מונופול. ההחלטה כולה שלו. רק אלוהים והבן הצלוב שלו יודעים למה התאהבתי באלי. אין שום קשר בינינו. שום פאקינג קשר. ובכל זאת...רציתי שגבר כמוהו יתאהב בי. להצליח להזיז אצלו משהו. והזזתי. וזה נגמר. וטוב שכך.

אבל עמית... וואו. זה מרגיז אותי כל כך! איך אפשר לא לרצות אותי?! זאת שאלה מאוד גאוותנית, אבל ברצינות עכשיו. באופן אובייקטיבי לחלוטין, מבין כל הבנות שהיו במיונים ונכנסו לעבודה איתו, אני נראית הכי טוב. שן שן אולי נראית טוב כמוני, ולה יש חבר. אף אחת שם לא כמוני. הגוף לא כמו שלי, ואני מיוחדת גם בפנים, בשיער... אני מודעת לזה. ואני מצחיקה וכייפית. והוא יודע שאני רוצה אותו. איך הוא אמר לנטלי היום? "אני לא כזה עיוור את יודעת". סבבה! אז מה אתה עושה עם זה יא אידיוט?!? זה רוצח אותי.

איך אלי, שראה את כ-ל כ-ו-ל-י. כולי. שהלב שלי היה רק שלו. אפילו הזהות שלי והמשפחה שלי והכל. ויתרתי על עצמי בשבילו. הוא ראה את כל מה שיש בי, וויתר. איך? אז נכון שצרחתי עליו שהוא חתיכת מפגר ושהוא בחיים לא ימצא מישהי כמוני. ואני יודעת שהוא יודע שצדקתי ושהוא לא מוצא מישהי כמוני. אז מה? הוא עדיין ראה את הכל והפנה מבט. וזה מעליב. וזה כואב.

ואני עוברת משהו דומה עכשיו ובא לי לצעוק. מה עוד אתה יכול לבקש בבחורה? 

קשה לי להשלים עם זה. מעצבן אותי. 

היום בהסעה הבייתה בכיתי. אני בכיתי בגלל גבר. משהו שלא קרה לי כבר שנה. אשכרה הכרתי מישהו שכמעט ולקח לי את הלב, וגרם לי לבכות בגללו.

ורציתי הרבה בנים שסירבו לי... מיקי, גיא, גל, דור. יגאל. כולם יכולים להזדיין. באמת. אף אחד מהם לא שינה לי שום דבר בלב. לא הזיז אפילו מילימטר. הם היו גברים להביא הבייתה להורים. כוסאמק.

למה לא יכולה להיות לי אהבה טובה? מה כבר אני מבקשת? אהבה. לאהוב. בנאדם רוצה לאהוב. כוסאומווווווווווווווווווו

אני מתוסכלת. אני כועסת על אלוהים. אני כועסת על העולם. מעצבן לי.

ולסיום אופטימי- שיילך להזדיין.