אז מה שלום כולם?

הגימל השלישי שלי בכל השירות הצבאי. גימליםםם 

האמתי, שחשבתי שאני לא אחזור בכלל לכתוב פה.. דיי יצא לי החשק כשכולם התחילו להגיב לי פה ולמען האמת בכלל לא רציתי פידבק מהמקום הזה, או ייעוץ ממישהו.. רק לשפוך מחשבות.

אבל אחרי המקרה של אתמול... וואו. אני חייבת לכתוב על זה, כי אני לא יכולה לספר על זה לאף אחד.

אז ככה.

כבר כמה זמן שאני חושבת "אני צריכה להתקשר לאלי, שיסדר לי לעבוד בסלקום"- עבודה מועדפת. כל הזמן תכננתי כזה לשלוח הודעת "אפשר להתקשר" ואז לדבר קצת,  וידעתי שהוא לא יסרב לעזור לי...

ואתמול הרהרתי במחשבה, אמנם בקטנה, אבל היא עלתה במוחי. 

ואתמול יצאתי, לרכבת של 2 ועשרים (אל תגלו למפקדים ). אני באה לרדת מהקרון, ופוגשת איזה חי אחד, שחי בסרט שיכול להיות בינינו משהו, והוא מתחיל לדבר, ופתאום אני קולטת על המושב הקרוב ליציאה, לא אחר מאשר- אלי בניטה. הוא קם, מן הסתם זיהה אותי, אבל נראה מבואאאס...

ואנחנו מתחילים לדבר, כי בכל זאת, לא ראינו אחד את השני עידן ועידנים.. הוא לא היה מבואס, רק עייף. ממש עייף. עכשיו הוא קם ללימודים בשעות שלא היו מוכרות לו חעחע

בכל אופן, אמרתי לחי ביי ביי והוא ירד במעבר, והתחלתי ללכת עם אלי כזה.. חיכיתי איתו למונית ליד הרכבת, אבל זו לא הגיעה.. באה אחת מלאה, אחרי זה עוד אחת לא מלאה אבל הוא לא עלה עליה כי "ואללה שנים לא ראיתי אותך".

אז התחלנו ללכת ברגל לכיוון הבית. ואנחנו מדברים ומתעדכנים.. 

ובאיזשהו שלב נעצרנו בתחנה נוספת של מוניות. והוא לוקח לי את היד. ואנחנו עומדים קרוב, וזה נראה כל כך טבעי שהוא ידביק לי איזה נשיקה... בכל זאת, מגע מוכר קשה לשכוח, קשה לשנוא.

הוא עלה על מונית, קיבלתי את המייל שלו (לקורות חיים לסלקום, כמובן) ונפרדנו בהבטחה שעוד נדבר ונשמור על קשר.

והוא מסמס לי כבר ב7 בערב (אחרי שחזרתי מאושרת מביקורופא, והספקתי לדבר עם ג' החתיך על זה שהם לא יכולים לבוא לעדכן היום ) - שואל אם בא לי שניפגש כבר היום. קראתי לזה "פגישה להשלמת פערים" והוא בא ב8 וחצי.

ישבנו למטה, באוטו של המשפחה שלו, אותו אוטו בידיוק, שלפני שנה בידיוק התחיל בו הקשר שלנו. דיברנו, קישקשנו. לפעמים הוא זרק יד לרגל, או לבטן. ראיתי שקשה לו לא לגעת בי... אח"כ עברנו לפארק בחוץ, כי נמאס לשבת באוטו...

בקיצור- אני ידעתי. אני ידעתי שהוא עוד יש לו געגוע. הוא אהב את המגע שלי, הוא אוהב את המגע שלי. והמגע שלו כל כך טבעי לי... זה כאילו מעולם לא נפרדנו.

אני לא אוהבת אותו יותר. הוא לא יפגע בי יותר. אבל אני כן אוהבת אותו, איפושהו. אני משערת שאם אוהבים באמת מישהו, גם אם מתגברים עליו לא מפסיקים אף פעם לאהוב אותו לחלוטין. ואני ואלי לא מתאימים אולי בתור בני זוג, אבל פיזית- אנחנו 100. אנחנו 1.

הסקס שלנו היה מדהים. עשינו דברים שמאוד אהבתי... והוא כזה הבין אותי...

לא עשינו סקס אתמול. וגם לא נראה לי שאי פעם נעשה, שוב. הפסקתי גלולות. וגם איפה? אצלו בבית? אצלי??? 

מה נגיד בבית? 

אבל היה המוון מגע.. כל הזמן שישבנו בפארק... ישבנו ביחד מ8 וחצי עד 12 וחצי...

אח"כ באו לנעול את הפארק, ואנחנו הלכנו לשבת על האוטו. והוא אהב את הריח שלי.. ובאיזשהו שלב הוא כזה "אני אוהב את הריח שלך, את המגע שלך, אבל אני לא רוצה לעשות שטות שנתחרט עליה אח"כ". ואני ידעתי שהוא מת לנשק אותי. גם אני רציתי לטעום אותו.. מגע מוכר, נשיקה מוכרת. אז אמרתי לו שהוא לא יכול לפגוע בי יותר. וזה נכון. אין מצב בחיים שאני אפתח ככה את הלב שלי אליו שוב. יש לו את המקום שלו באיזה חדר שם בלב החמוד שלי, אבל הוא לא יקבל את כולו שוב. אני יותר מדיי הגיונית בשביל זה.

בגלל זה לא אכפת לי שנעשה דברים... כי זה חסר לי. חסר לי סקס, וגם אם יהיו לי עוד פרטנרים, זה לא כמו סקס של קשר. סקס מתוך אהבה. ואם יש גברים שקוראים פה אז יש לי חדשות בשבילם- כשאישה אוהבת היא מזדיינת יותר טוב. והיא גם אוהבת למצוץ. כשהיא אוהבת את הגבר. 

אבל עדיין אני חושבת שעדיף שאני ואלי לא נעשה כלום. ושוב- למזלי זה ממש סיבוך לוגיסטי לעשות איתו משהו כזה.