***

במשך שנתיים שלמות מסכה הייתה מונחת על הפנים שלי.

אף פעם לא החלפתי או ניקיתי אותה. היא הייתה מסכה עם כל הלכלוך שהצטבר במשך השנתיים האלו, בעלת קימורים לא נאותים וצבעים לא מחמיאים. לאט לאט כבר לא הצליחה להסתיר דבר. כולם הבחינו במסכה שלי. לא יכולתי להאשים אותם- כזאת לא מוצלחת, מתיפייפת ושקרית.

ואני הייתי היחיד שלא הבחין בה.

כשהגעתי לכאן, חשבתי שאוכל להוריד אותה. השתוקקתי לרגע בו אוכל סוף סוף להחזיר הכול להתחלה- להתחיל מחדש, להיות מי שהייתי קודם- אמיר שהאמין באהבה למרות הכול, אמיר שאף פעם לא היה פופולארי יותר מדי, אמיר התמים שנדמה היה כי תמיד ידע לעשות את הדבר הנכון. אבל המסכה לא ירדה. את המסכה לא הסכמתי להוריד.

לנה ואני נפגשנו על המזח באותו היום. קורות עץ ישנות הונחו בזו אחר זו, יוצרות כניסה ישירה אל מעמקי הים. עמדתי שם וחיכיתי לה, כדי שתקיים את הבטחתה. המסכה הייתה הדוקה לפנים שלי. הייתי קרוב מאי פעם לבית, לעולם הקודם ולמלחמות שהיו לי עם עצמי. המסכה התהדקה, כי כך רציתי- לחשוף מעצמי כמה שפחות. ידעתי שרציתי להגן על עצמי, שזאת הייתה טקטיקה אוטומטית של הגוף שלי, ואכן- גם הגוף לא נכשל.

"יש לך רגליים יפות," קול דקיק הגיח מאחורי. את השיער הבלונדיני המתנופף ברוח החוף המטורפת הצלחתי לראות מזוויתה של העין, וכשהסתובבתי הצורה המתבקשת השלימה את עצמה. יופייה של לנה התעצם יותר כעת, כששערה היה יבש וחצאית קצרה משובצת הייתה מונחת על רגליה המושלמות.

"אני מושלם," התקרבתי אליה בחיוך. היא גלגלה את עיניה ודחפה אותי קלות. "נו, אז מה המקום ההוא שדיברת עליו, לניסימה?" שאלתי. היא התחילה ללכת ואני נגררתי אחריה.

"לניסימה?" היא הביטה בי בספקנות.

"אני איטלקי במקור."

"לא אתה לא. המבטא שלך זוועתי. ואתה בטח לא יודע מילה באיטלקית." היא חייכה חיוך מנצח. לא רציתי לתת לה לנצח, זה לא אפיין אותי באותם ימים, אבל משום מה הצלחתי לבלוע זאת בשתיקה, מבין שאותו קסם מרגיז שהצליחה להפעיל עלי גרם לזאת. שנאתי את התחושה של חוסר האונים אל מול הרגשות שלי.

וניסיתי להדק את המסכה עוד קצת. עד שהעור כבר לא יכול לנשום.

"אז המקום הזה שדיברתי עליו," היא סיפרה, "אפילו אמליה לא הסכימה ללכת איתי לשם. והיא היחידה פחות או יותר שמסתובבת איתי. שלא נדבר על הבנים היבשים שיש שם למטה." כשהיא החלה לפטפט, הספקתי לשים לב לסימנים שהיא עושה. הכול היה כל כך טכני – כשהיא דיברה על אכזבה, היא הניפה את ידיה שמאלה, כתנועה אוטומטית, והפה שלה נע מעלה ומטה בלי הפסקה. את הרגליים היא כיווצה מעט כשדיברה על אמליה, אבל הפה שלה התרחב בשניות – וכשדיברה על המקום אליו אנחנו הולכים, היא מצמצה בעיניים יותר ממאה פעמים בדקה אחת. הצד הטכני החל לעצבן אותי, ולמרות שנהניתי להביט בה והתחושה המתבקשת החלה למלא אותי- הסטתי מבט והקשבתי. האוזניים ניסו לפענח את הצלילים שבקעו מפיה של לנה – הטון, גלי הקול, ודברים שהיו הכול מלבד חשובים. בשלב מסויים הצלחתי להתאפס על עצמי.

"אז למה את חושבת שאני דווקא ארצה?" הרמתי גבות.

"כי אתה שונה. אתה עקשן ומדבר כמו בן ים בקושי. אתה מאוד אנושי, אתה יודע את זה? ובכלל, אתה נראה לי אחד שיאהב, או שלפחות יסכים להילחם. בני ים הם בדרך כלל כל כך פציפיסטים."

"להילחם?"

"תכף תראה." היא חייכה במסתוריות.

המשכנו לדבר בעודנו צועדים לעבר אותו מקום מסתורי עליו היא דיברה. לא הכרתי אותו, אבל השכונה התל אביבית שעברנו דרכה מלאה אותי בתחושות דה ז'ה וו.

ובכל הזמן הזה לנה לא הפסיקה לדקה. הדיבור שלה הפך מהיר יותר ומהיר יותר, ובשלב מסוים היא גם הודתה בעצמה.

"אני מדברת המון כשאני לחוצה, אני יודעת."

שלחתי לה חצי חיוך, בוחן את פניה המבוישות שהתבטאו בקמטים במצח ועיניים מכווצות.

היא שתקה בדקות שאחר כך, וכך הזמן התמלא לו בשתיקה מביכה. המחשבות שלי החלו להגיח מכל פינה. לנה הביטה על כפות רגליה כשהלכה. היא עיקמה את פיה בכל כמה שניות כתיק מסויים להעביר את הזמן באופן התת מודע, ומשכה כל דקה בממוצע בשערה.

"אז איך זה שאתה בן ים נודד? איפה המשפחה שלך?" שברה לנה לבסוף את הקרח. האדמתי. השאלה גרמה לי לקפוץ אגרופים ולהשפיל ראש. זה הלחיץ אותי כל כך – המחשבה שאני עלול לאבד שליטה. המחשבה שהמסכה עלולה ליפול, ושהמרחק הזה עשה את כל ההבדל.

"איפה שלך?" התגוננתי.

היא שתקה.

ברגע הזה, כשצעדנו שנינו בשקט, כשנדמה היה שצעדנו נחלשים עם הזמן שעובר, הבנתי למה הצלחתי להרגיש משהו אחר כשהייתי עם לנה. לנה הייתה בודדה בדיוק כמוני. לא הייתה לה משפחה, ומלבד אמליה גם לא הרבה חברים- אבל לנה לעולם לא הסכימה להודות בכך.

עם הזמן הבנתי שגם ללנה הייתה מסכה. לא יכולתי להצביע על הצבע שלה, על הסוג או המטרה- בעיקר כי לא ידעתי את האמת. אבל במסכה הייתי בטוח- בעיקר בגלל שהייתה מעט עקומה, מעט לא מוצלחת. מלאה באותם לכלוכים שהצטברו אליה במשך השנים, לכלוכים שאפילו השהות התמידית במים לא הצליחו לנקות.

הגענו למקום אליו לנה התכוונה. זה היה בניין קטן ברחוב הכי עתיק שניתן למצוא במרכז תל אביב, או בתל אביב כולה. מרכז ישן- בתוך בניין עתיק ומתפורר, שהצליח להיראות מטופח במידה מסוימת למרות המראה הזנוח שלו. בכניסה התנוסס שלט חדיש, שלא השתלב עם מראהו הישן של המבנה ועל כן בלט מאוד – 'מרכז לאומנויות לחימה.'

פערתי עיניים והבטתי בה בספקנות, ממלמל בבלבול את שם המקום.

"אל תגיד לי שאתה מפחד."

"לא מפחד. פשוט לא נלחם עם בנות." דקלמתי את ציטוטיו הקבועים של אח שלי.

היא צחקה. "מאיפה אתה לעזאזל? אף פעם לא נתקלתי בבן ים שהסיבה שהוא לא רוצה להילחם זה כי אני בת."

"אף פעם לא נתקלתי בבת ים שרוצה להילחם, ועוד מנסה לדרדר אותי בצורה כל כך אכזרית. לנה יקרה, את רשמית בת הים המטורפת ביותר שהכרתי."

"ואתה הפחדן הכי גדול שהכרתי. אנחנו הולכים על קרב מגע, אלא אם כן אתה רוצה שהדייט הקטן שלנו ייגמר כאן ועכשיו." לנה הרימה גבותיה בשאלה, מנסה לפתות אותי באופן ברור מאליו להסכים לאותה הצעה, שנראתה לי מופרכת באותם הימים.

"בואי נעשה את זה..." הבטתי אליה, משועשע. "אבל אני מזהיר אותך, אני יותר מדי טוב בדברים האלו."
"אני אקח את הסיכון."

הבנתי למה לנה לקחה את הסיכון. הבנתי למה היא רצתה שנעשה דווקא את זה ביציאה הראשונה שלנו. לנה הייתה טובה. היא לא הייתה סתם טובה, אלא הייתה טובה מדי. טובה מכל מי שראיתי, טובה יותר מכל מי שאראה.

לימים הבנתי שללנה היה כוח. בדיוק כמו שלי. לימים גם הבנתי למה.

לנה ואני נלחמנו זה בזה ולמרות הסיכויים הקלושים שלי לא הצלחתי לוותר. היא הפילה אותי שוב ושוב, בצורה כל כך פשוטה ובמבט כל כך אדיש. הסיבה שהשתמשה בשתי הידיים הייתה שאלו היו החוקים, ויותר מזה בעצם לא הייתה סיבה בכלל.

לא ויתרתי. קמתי שוב ושוב ונפלתי כל פעם מחדש. ניסיתי מהרגלים להדוף אותה, מהידיים ומהראש. שום דבר לא עבד. לנה הייתה קשה כמו אבן וחזקה כמו כדור ברזל, ובשלב מסוים העייפות  התחילה להשפיע עלי והתייאשתי. כולם הביטו בלנה, שהייתה כמעט הבת היחידה מבין כל יושבי החדר, ורוב מוחץ של בנים בחן אותה בפליאה. היא מיהרה להכריז על קרב נוסף ושאלה מי הפעם מוכן להתחרות נגדה. כך הפילה עוד שלושה בנים בהנפת אצבע, והפכה ממש לאגדה. לנה לא הייתה משהו רגיל, ולא משהו טבעי. יכולתי להיות כמעט בטוח.

חשבתי לזמן מה שזאת הייתה המסכה שלנה הסתירה כל הזמן. אבל אף אחד לא בונה מסכה בשביל משהו שנראה כל כך חיובי על פני השטח, גם אם אף אחד לא יודע מכך. ואני תמיד ידעתי - לנה עדיין הסתירה משהו מתחת לאותה מסכה מתקלפת.

לא הסכמתי להיכנע לכוח שלה. לא הייתי אחד שנכנע. כמה שנמשכתי אליה, כמה שהרגשתי שמשהו יכול להתפתח – האופי שגייסתי לעצמי הצליח שוב להשתלט, וחיוך הניצחון שלה סימן לי לתת לה קרב משלי.

"לפני שהדייט עתיר השבחים שלנו מסתיים, איכפת לך אם נלך לעוד מקום?" חיוך מרמז נפרש על פני. עברנו בדיוק אז את השער של המרכז והתחלנו ללכת שוב לכיוון הים.

"הבנתי אותך. הניצחון המביס שלי ביאס אותך, ואתה רוצה להחזיר לי מכה משלך. אין בעיה, אבל אני מזהירה אותך – אני יותר מדי טובה בדברים האלו." היא חיכתה את קולי.

צחקתי, מביט אל שיניה הבוהקות. "לנה, לנה, לנה," מלמלתי. "את לא יודעת איזה קרב מצפה לך."

                                                                                           ***

"אתה רציני?" לנה פערה את פיה וחיוך מובך התפרס על פניה. "מבחני אינטליגנציה?"

עמדנו לצד בניין חדש יחסית, במרכז תל אביב לצד מגדלי עזריאלי המפורסמים. זה היה מכון לא כל כך מוכר, אבל מוכר לי. בלית ברירה נבחנתי שם עם הכיתה שלי לפני כשלוש שנים, כשהמורה שלנו החליטה שמי שאנחנו זה לא ממש מספיק, ושלכולנו צריך להיות מספר. עכשיו זה נראה לי כל כך טבעי. חייכתי. היה כיף לחשוב שבעוד רגע לנה תראה מי אני באמת, ומה עושה אותי כל כך מיוחד. החיוך שלה הסתנן לתוך מחשבותיי והחזרתי לה אחד משלי, קצת גאה, מרמז על בטחון, לא מהוסס.

"שניכנס?"

היא הביטה בי בחשד ונכנסה פנימה באיטיות. היא הייתה המומה מדי מכדי להגיד משהו או להתנגד, והרגשתי שגופה פעל באינטיאטיביות שכזו. בלי מחשבה.

ואחרי תור לא ארוך במיוחד, התיישבנו שנינו ליד עמדות מחשבים והתחלנו במלאכה.

זה הלחיץ אותי. ידעתי שהידע פוצץ לי את המוח, ידעתי שזאת לא ממש מטאפורה. כל כך הרבה דברים רצו לי בראש כל הזמן, מחפשים מקום חדש להניח בו את עצמם, להועיל לי במכשולים שלי ובמבחני החיים שהרכבתי לעצמי. וידעתי שזה לא יכול להיות סתם. קיוויתי שזה כך.

כי אחרי זמן של שהות לבד, אתה מתרגל לספר לעצמך מה טוב בך וכמה מיוחד אתה. אתה מנסה לשפר לעצמך את מצב הרוח בכל יום מחדש, מזכיר לעצמך שוב ושוב איך זה שהסכמת לעשות שינוי כל כך קיצוני בחיים שלך. הייתי במרחק מבחן אחד, כדי לנפץ לעצמי את כל האשליות, או לנפח את גאוותי בשמחה מרובה. לא ידעתי לאיזה כיוון מד האשליות שלי יטה הפעם, אבל רציתי להוכיח. רציתי להוכיח ללנה ובעיקר לעצמי. להוכיח שגם לי יש משהו לחלוק – שגם אני יכול להיות יוצא דופן, ששום דבר לא היה לחינם.

זה היה מבחן נורמטיבי לחלוטין, אך מאוד משפיע. התשובות רצו לי בראש, המספרים שוב מילאו לי את המחשבות. לחצתי על העכבר שוב ושוב, מרוכז במבחן ובעיקר מנסה להקשיב לקולותיה הנעימים של לנה שבקעו מעמדת המחשב שלצידי. מלבד לחיצות עכבר אקראיות לא שמעתי ממש דבר.

התרכזתי במבחן. עוד מספר ועוד צורה. מה הצורה הבאה ומה המספר הבא בסדרה החשבונית. ישבתי שם ופתרתי, ולא הצלחתי להבין מה הקושי. המחשבה הזו עודדה אותי להמשיך, ובחמש דקות סיימתי את כל חמשת החלקים, כשלנה הייתה רק בחלק הראשון.

כשיצאתי מעמדת המחשב הסגורה, לנה העיפה אלי מבט מופתע.היא שאלה עם שפתיה אם סיימתי, ואני הנהנתי בניצחון. היא גלגלה עיניים וחזרה מיד למסך, רגליה וידיה להוטות לנצח אותי. יכולתי לראות את זה גם בעיניים עצומות, היא הייתה להוטה להיות זאת שתנצח גם הפעם.

יצאתי החוצה, לחשתי לפקידה הצנומה שישבה בדלפק הכניסה שסיימתי. היא בחנה אותי בחשד מבעד למשקפי הזכוכית העדינים שלה, חושפת את עורי ומעבירה בי צמרמורת.

התיישבתי וחיכיתי שלנה תסיים. ישבתי שם, מחכה לתוצאות, מחכה להוכיח לכולם ולעצמי את מה שאני באמת.

יכול להיות שלא הייתי צריך לעשות את זה. היום אני מבין שלא הייתי צריך להוכיח כלום לאף אחד. אבל אז, במובן מסויים, זה החזיק אותי. החזיק אותי כמעט כמו אוויר לנשימה, או יותר נכון כמו מים לשתיה.

ישבתי על אחת הכורסאות שלצד דלת החדר הסגולה. אף אחד מהנבחנים עדיין לא יצא, והלב שלי החל לפעום במהירות. ספרתי את הפעימות, כמו שסופרים כבשים. הרגשתי מתוח, לחוץ, ורציתי לראות את פניה של לנה כשתראה מי אני באמת.

הידיים שלי החלו להתייבש וגם הפה. ניגשתי לצדה של הקבלה ולקחתי כוס מים. בלעתי אותם בשקיקה, וניסיתי לאפס את עצמי. מים היו בשבילי כמו הרואין בשביל אנשים אחרים, והאנחה שהשמעתי אחרי שבלעתי אותם באותה השנייה הקפיצה שנית את עיניה הבוחנות של פקידת הקבלה לעברי.

נשמתי עמוק וחזרתי אחורה. נשענתי על הקיר, עצמתי עיניים וחיכיתי.

בזמן שחיכיתי חזרו המחשבות. לא הצלחתי להימנע מהן, והן תמיד עקפו אותי וברוב חוצפתן זרקו את הרצון של לעזאזל. כמובן שהמחשבות היו שם, מקיפות אותי בחרטה, ייסורי מצפון וגם מחשבות שאף פעם לא חשבתי שיהיו לי. הרמתי ראש והתנערתי מהן, לפחות ניסיתי.

פקידת הקבלה המשיכה להסתכל עלי. זה עיצבן אותי בשלב מסויים, איך שבחנה כל תנועה שלי ובסוף שלחתי לעברה מבט מאיים והיא שקעה חזרה במסמכים אותם תייקה באותה השעה.

אחרי שעה יבשה של המתנה, שהרגישה כמו דקה, קולה של לנה הגיח מעלי.

"ניחשת את כל התשובות, או מה?" פערה עיניה.

חייכתי. "נחכה ונראה. את ניצחת אותי בכוח, אבל כוח המוח יותר נחשב. נראה מי יותר חכם."

"באמת?" היא צחקה. "כוח המוח יותר נחשב. עכשיו אתה סוף סוף נשמע כמו בן ים. יש תקווה אמיל, אין ספק."

צחקתי והתרוממתי, ראשי מסתחרר בחדות. התיישבתי מיד בחזרה.

"אנחנו צריכים לחזור" לנה לחשה מיד. "אתה לא מסוגל עדיין להיות כאן כל כך הרבה זמן."

"את לא תתחמקי מתוצאות האמת, לנה היקרה" לחשתי בחיוך, בידיי הרגשתי את הבל קולי הצרוד. "עוד חמש דקות הכול יתבהר לכולם."

"תמיד היית כל כך תחרותי, אמיל?" לנה התיישבה לידי. לאט לאט עוד ועוד אנשים מילאו את הלובי, נרגשים לדעת מהן תוצאות המבחן הגורליות, עד כמה שאפשר לקרוא להן כך.

"את תחרותית בעצמך, לנה."

"אבל אני לא גאוותנית כמוך."

"אין לך במה להתגאות." חייכתי.

"אני מבינה ששיעור אחד באומנויות לחימה לא הספיק לך. לקרוע אותך בהורדת ידיים?"

"אני חושב שזה יהיה הוגן יותר אם נעשה את זה מתחת למים." לחשתי.

הפקידה התרוממה סוף סוף ממקומה וקראה לכל אחד בנפרד, מוסרת לו מסמך מחושב עליו הציון המדויק ופירוט התשלומים שנלקחו מראש.

הגיע תורה של לנה. היא צעדה לשם בצעדים קטנים, מפנה אלי את ראשה במבט מתגרה. החזרתי לה אחד משלי, ואחרי כמה שניות חזרה עם מסמך לבן ישר להפליא.

"מאה וחמש עשרה" היא קראה. "מה זה אומר?"

"לניסימה," לחשתי בחיוך. "כמו שחשבתי. ממוצעת."

"הממוצע הוא מאה, אידיוט. אני מעל הממוצע!" ניסתה להגן על כבודה.

"אולי כשתראי את הציון שלי תוכלי להפסיק עם כינויי הגנאי האלה..."

"הו לא. גם אם תקבל מאתיים, מבחינתי אתה אידיוט."

לבסוף פקידת הקבלה קראה גם לי. היא בחנה אותי כשניגשתי אליה, מכף רגל ועד ראש – חוזרת לתוכי, שוב נותנת לי להרגיש חשוף. היא מסרה לי את הדף ולא הזיזה ממני את מבטה, לקחתי אותו באיטיות ופניתי לעבר לנה.

"מה את אומרת?" כיווצתי עיניים.
"נו, תפתח כבר!" נזפה בקשיחות והתרוממה בהתרגשות.

פתחתי את הדף באיטיות. חייכתי אליה בגאווה, כמו שתמיד עשיתי, אבל בפנים ידעתי היטב מה אני מרגיש. לא ידעתי איזה מספר זה היה צריך להיות, ובשלב מסויים זה כלל לא שינה. רק משהו שיהיה מעבר, רק משהו שיהיה שונה ומדהים. רק משהו כזה.

בתחילת הדף הופיעו הנתונים הפרטיים המזויפים שנתתי והקבלה על החמישים שקלים ששילמתי בכניסה למבחן. העיניים ירדו למטה. דף לבן וחלק, עד שבתחתית הדף, במקום בו נכתב ציונה של לנה, היה כתוב באדום error.

ניגשתי לפקידת הקבלה ודרשתי לדעת מה קרה. "המכונה מקולקלת?"

"לא." אמרה באדישות. "המבחנים שעברו אחריך היו בסדר גמור. המחשב לא יודע איך לחשב את הציון שלך."

"מה זאת אומרת?" התערבה לנה. יכולתי לקרוא את הבעת הפנים שלה. היא הייתה בשוק מוחלט, ואני חייכתי למחצה.

הפקידה שתקה. היא הביטה פתאום לצדדים בחשד, סוקרת את הסביבה. נראה היה כי ציפתה למישהו, או כי רוצה למסור לנו מידע כלשהו מבלי שאף אחד ישמע.

אבל אז נשמעו צעדים מקצוות המסדרון. לנה ואני פסענו לאחור. מאבטחים לבושי חולצות לבנות צעדו במהירות לעברנו, ומהצד השני ליווה אותם אדם רחב מותניים עם חליפה שחורה בולטת. לרגע לא הבנתי, אבל לאט לאט הצלחתי לעלות על המוקש ולהבין איזו טעות עשיתי. טעות אליה הובילה אותי הגאווה, טעות אליה הוביל אותי הצורך להוכיח משהו שלא הייתי צריך להוכיח, הייתי צריך רק להגיד. לספר.

עיניה של לנה בחנו אותי והרגשתי איך שדפיקות ליבה מתחילות להאיץ.

"מה זה? מה הם רוצים?" היא שאלה. אבל אני כבר הבנתי. ברור שהם רוצים משהו. ולא סתם משהו, את רוצים אותנו. הם רוצים אותי.

עד שחלפו כבר כל המחשבות האפשריות בראשי, הם כבר היו קרובים למדי. לא היה לאן לברוח, אבל לא היה נראה שלנה פחדה יותר – כאילו גיבשה לעצמה תוכנית. לחשתי לה שלא תעשה דבר עד שנברר מה קורה כאן.

"מי אתם?" קראתי. כולם נראו מוכנים לתקוף. טורפים שהתבייתו על מטרה ואותה לא מתכוונים לעזוב. באותו רגע, המאבטחים שנראו לי תמימי דעת עד לפני כמה חודשים, נראו כמו האויבים הכי גדולים שלי. וזה פשוט הרתיח.

"אתה מתבקש לבוא איתנו, אדון גורן." האיש בחליפה פנה אלי בתור אדון שם המשפחה המזויף שלי, קול הבס שלו מצמרר את עורי החלש. התחלתי  להרגיש איך שהרגליים נחלשות והכול מתייבש. לנה לעומתי נראתה עדיין רעננה, דבר שהרגיע אותי.

"למה?"

"זה לא משהו רע. אנחנו רוצים לבחון אותך, אדון גורן."

"לא קוראים לי אדון גורן."

"אני יודע. ואני רוצה לדעת מי אתה, ומי היא."

"למה אתה צריך לערב אותה בכל הסיפור?"

"משהו אומר לי שזוג העיניים הזהות והמוזרות שלכם הוא לא צירוף מקרים. אם תוכל להתלוות לי זה לא יצור אי נעימות. לא לך, ולא לנו."

לנה הסתכלה אלי ויכולתי לקרוא את המחשבות שלה. הם יגלו אותי, הם יגלו אותם.

פתאום לנה לקחה צעד ונעמדה לפני. "אף אחד לא הולך לשום מקום. אין לך שום הוכחות, אין לך שום עילה לבקש מאיתנו להתלוות אליך. אנחנו נתבע אותך אם תעשה כאן משהו בכוח."

האימה בקולה של לנה הפחידה והרשימה אותי בו זמנית. היא באמת הייתה חזקה. מבפנים ומבחוץ.

הוא נראה משועשע. "אני לא חושב שגברת צעירה כמוך תוכל לתבוע אדם כמוני, או להגיד לי מה לעשות."

"למה אתם עושים את זה?" כוחניותה של לנה הייתה בשיאה.

"בגלל המכתב הלבן והקטן שהחבר שלך מחזיק ביד ימין שלנו. אבל אני בטוח שאת זה הוא כבר הבין לבד. משהו כאן לא בסדר, וזאת תהיה רשלנות מצידנו אם לא נבדוק בדיוק מה."

"אם אתה רוצה שזה יהיה בכוח, זה יהיה בכוח. אני לא מפחדת ממך, ולא מכל השאר."

אבל אני דווקא כן פחדתי. הייתה חזק, אבל לא חזק יותר מדי. לקחתי את המילים שלי בחזרה – כוח המוח הכשיל אותנו, וכוח פיזי הוא זה שיכול להציל אותנו.

לנה האדימה. היא נכנסה לסטטיות כזאת, והיה נראה כאילו היא עומדת להתפוצץ. האיש בחליפה השחורה הביט אליה בחוסר הבנה. הוא נרתע, נראה שהבין שמשהו לא בסדר והפסיק להביט בעיניה הכוחניות. גם אני פחדתי להביט, הייתה לי הרגשה שאין לה שליטה בעצמה, שהזעם שלה גדול מדי.

לא הספקתי לקלוט באותה השנייה את מה שקרה. האיש בחליפה השחורה מלמל משהו כמו 'עכשיו', ולפני שהספקתי להבין הכול החל להיטשטש. המהירות בה הדברים קרו הייתה מפתיעה.

הרגשתי ששניים מזנקים עלי מאחור, מושכים אותי לעברם בכוח ולוחצים על ידי בחוזקה. ניסיתי להימלט, אבל לא הספקתי. לא הספקתי גם לראות את האקדח המחשמל שהוציא אחד מהם בכיסו, ולא הבחנתי בו עד שהוא הלם בי. הוא ירה לי בחלק האחורי של העורף, ואני רק הרגשתי עקצוצים שהתפשטו בכל גופי. כמו עלה זזתי מצד לצד, מנסה לנשום, מנסה לסחוב, מרגיש את חוסר העולם הולם בי. בדיוק כמו החשמל שהתפשט בגופי. נחנקתי, לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לפעום, פתאום הייתי חסר יכולות. נפלתי על הרצפה. את לנה לא ראיתי. לנשום כבר לא יכולתי, והעקצוצים הלכו ונעלמו בהדרגה. כך גם האור הלך ונעלם, והרעש האדיר ששמעתי כבר התפוגג.

הכול הפך שחור.

לא הספקתי לראות הרבה ממה שקרה אחר כך. לא הספקתי לראות את לנה, איך שיחררה את האנרגיה שהצטברה בה וחבטה באיש בחליפה השחורה כהוגן. לא הספקתי לראות איך שהוא נפל על הרצפה ואיבד את ההכרה, מדמם משפתו כאילו נחתכה על ידי סכין. לא הספקתי לראות את לנה מפוצצת את מיכל מי השתייה המינרלים בעזרת כוח השליטה הימי שלה, ומפזרת את המים בכל מקום, אבל בעיקר מסביבי, כדי שירפאו אותי ואוכל לקום. היא גם סיפרה לי מאוחר יותר שלא ראיתי איך שהעיפה את השולחן המשרדי של פקידת הקבלה ואיך הוא נחצה לשניים בלי יותר מדי מאמץ. לא הספקתי לראות איך שכשחבטה בקיר הבטון ויצרה חור אחד ענק, כל שאר המאבטחים נמלטו על נפשם, בדיוק כמו בסרט מערבון קלאסי.

ובאמת, כשהתעוררתי, המים עזרו. היו שם המון מים, שולחן הקבלה היה חצוי לשניים והאיש בחליפה השחורה היה שרוע על הרצפה ודימם משפתו. הוא החל לנוע ושנינו רצנו משם מהר. ובדרך היא סיפרה לי הכול.

כשנכנסנו למים והתענגנו על תחושת הרטיבות, שלמרבה צערי הייתי נתון בצורה משפילה ממש לשליטתה הגמורה על גופי, השתיקה שלנו היוותה הסכמה שלא נדבר יותר על דבר.

לנה אמרה שאני אוכל לישון אצלם בבית אם אני רוצה, ואני רק סירבתי בכניעה. הייתי עייף ממשחקים, עייף ממסכות.

באותו הערב, כשלנה נכנסה לבית וסגרה את הדלת, עזבתי.

עזבתי כי לא יכולתי לשאת זאת יותר. עזבתי כי ליד לנה לא יכולתי להיות מישהו אחר, ואת המסכה לא רציתי לקלף.

עזבתי, כי עוד אשמה זה הדבר האחרון שהייתי צריך.

חברים! פרק ארוך, כפי שודאי שמתם לב. אני מקווה שאהבתם, ושהוא לא ארוך מדי. אין לי מילים ללוות את הפרק הזה... אבל העניינים מתקדמים, למרות שזה עבר. הכל חשוב להמשך, תהיו בטוחים (:

ממ ו... אשמח לתגובות כמובן!