נקודת מבט של לנה. גם הפרק הזה ארוך, כי ראיתי שאהבתם, ובעיקר בגלל שכל הפרקים האלו יצאו ארוכים משום מה.

תהנו!

*חשבתי להתחיל לתת שמות לפרקים. כדאי? (וגם כמובן, לתת שמות לכל אלו שכבר פרסמתי).

לנה.

ומדהים איך שברגע שהמוח מתרגל למשהו אחד – קשה להרגיל אותו למשהו אחר.

אמיל היה מהיר. הוא היה מהיר יותר ממני, יותר מאריאל, ולא נראה דבר שיוכל לסמן לנו איפה הוא יכול להיות. מצאנו את עצמנו מחפשים אותו בנרות. אלפי אנשים ישבו על החוף באותו היום, מתענגים על פיסות השמש שנשארו באותן השעות בחוף הים. חיפשתי בעיניי את הבלונדיני שיצוץ ממקום לא מוכר, את הגובה ואת האגדה. חיפשתי את אמיל, והמוח ידע זאת. מאז הוא הקפיץ את ליבי בכל פעם שבחור צעיר ובלונדיני עבר לצידנו, נותן לי לבהות בו בצורה משונה ולהסית מבט כשקלט אותי.

זה לא היה אמיל, אף אחד מהם לא היה.

אריאל הלך לצידי. שנינו הבטנו לצדדים ועינינו סרקו את האזור שוב ושוב, מחליפים צדדים, מתמקדים בפריטים שונים, מנסים למצוא רמזים.

"מה את חושבת שקרה לו?" לחש אריאל בהיסוס כשהתרחקנו מההמולה שעל החוף.

עיקמתי פה ואת הכתפיים משכתי. לא היה לי מושג לאן הוא יכל להיעלם. לא רציתי להתחיל ולהתעקש על הגרוע ביותר - למדתי שזה אף פעם לא בריא.

"אתה יכול לנסות לעשות משהו עם הכוח שדיברת עליו?"

שלושה קמטים הצטברו במצחו של אריאל. הוא חשב לכמה שניות, עיניו הסטטיות מביטות בי. אחרי כמה זמן הוא הרפה. הקמטים נעלמו ואריאל עצם את עיניו, חוסם את הכחול באישוניו החיוורים ונושם עמוק. הוא נעמד ונעצרתי לידו. לא יכולתי להבין, לא יכולתי לחוש דבר, ובאותו רגע כל כך רציתי. רציתי להבין איך אמיל מרגיש.

אריאל הרפה באיטיות והודה בשקט שהוא לא מצליח לקלוט דבר.

"אמיל חוסם אותי." הוא אמר בפנים נפולות. נדמה היה שחיוכו הנצחי של אריאל התפוגג לו. "הוא עושה את זה כבר הרבה זמן, למען האמת."

"זה בטוח מתקשר למשהו שעובר עליו. אני אומרת לך, אריאל, משהו כאן לא בסדר. וזה לא רק תסכולים מהעבר או מצבי רוח משתנים – משהו כאן פשוט שגוי."

"את מתכוונת למישהו? מישהו כאן לא בסדר?" הוא כיווץ עיניים.

החששות שלי נפלטו החוצה בשאלתו של אריאל, דבר שהפך אותן לממשיות.

ופתאום, בבת אחת, הרגשתי איך אריאל אוחז בי, מנסה למנוע ממני לתת לו ליפול. הוא כיווץ את כל גופו, עצם עיניים בחוזקה ואנקת כאב בקעה מפיו.

"אריאל!" קראתי בטיפשות. "מה זה? מה קרה? זה אמיל?"

אריאל התיישר פתאום והתחיל להתנשף במהרה. "אין לי מושג מה זה, אבל זה לא משהו טוב." קולו הצרוד הדהד באוזניי.

"זה נגמר עכשיו?"

הוא הניד בראשו. "ניתקתי את החיבור שלי איתו, אבל לא נראה לי ששום דבר נגמר. אנחנו חייבים למצוא אותו. אם את שואלת אותי, מישהו מנסה לעשות לו משהו. מישהו מנסה להתעסק במוח שלו."

וכך, במשפט אחד, הצליח אריאל להפיל לי את האסימון. הוא היה חלוד, הוא היה עייף. ניסה לצאת החוצה כל כך הרבה פעמים, ליפול ולהראות לי את הדרך הנכונה. התעקש,  התבלט, ורק אני הייתי עיוורת מדי מכדי לראות.

"אני יודעת מי מנסה להתעסק עם המוח שלו."

                                                                         ***

כשסיפרתי לאריאל את הסיפור הוא הנהן המון פעמים, המהם מדי פעם בקולו כדי שאבין שהוא עדיין איתי, אבל הוא בעיקר שתק. הוא הקשיב לכל מילה שלי, לכל הברה שיצאה מהפה שלי. הפנים הרכות והילדותיות שלו קלטו הכול בכמיהה, והבעות הפנים שלו התאימו את עצמן בצורה מושלמת לנאמר. אריאל היה המקשיב האולטימטיבי.

ניסיתי לשים לב לכמה שיותר פרטים שוליים כדי לא לחשוב על מה שמחשבותיי כיוונו אותי. לא רציתי לראות, רציתי להדחיק וידעתי זאת. למתוח זאת עד הרגע האחרון, לנסות להיאחז במה שאין, באמת הלקויה שעדיין מעופפת באוויר ולא נוחתת לה במקום מסויים.

הלכנו כשדיברתי. סיפרתי לו הכול – על היציאה המשותפת שלנו, על מבחן האי – קיו החשוד ועל המוזר בחליפה המזעזעת שכמעט חטף את אמיל ועל איך שאני עצרתי אותו. כשסיימתי לדבר אריאל שתק.

הוא שתק למשך כמה שניות, פניו מנסות לעכל את הנאמר ומוחו מתבונן בעובדות בתבונה, הבעת פניו הייתה אדישה לזמן מה, עד שפתאום שלח אלי מבט ופתח פה.

"איפה את חושבת שאנחנו צריכים לחפש? את בטוחה שזה הם?" שאל במהירות.

"אני לא יודעת מי עוד. אתה זה שהצליח להרגיש כאב, אני בטוחה שזה צריך להיות מישהו."

"אני קורא רגשות, לא מחשבות. אני לא יודע מי זה. ובכלל, איך זה מסביר את ההתנהגות שלו בשבועות האחרונים?"

המחשבה חלפה בראשי כמה שניות קודם לכן. אמיל היה כל כך מוזר ולא מרוכז. לא יכולתי להצביע על משהו מסוים, וזה הטריף אותי.

"יכול להיות שהוא נבדק אצלם כבר כמה זמן, יכול להיות שהם שולטים בו באופן נרחב יותר משאנחנו חושבים." הפשטות בה אמרתי זאת הייתה מזעזעת ממש. הקשבתי למילים של עצמי, והלב פשוט התכווץ.

אריאל הניד בראשו באיטיות. "לא חשוב." הוא הניח ידיו על כתפיי, מנסה להרגיע כהרגלו. אריאל הישן מתפרץ לו אט אט החוצה. "צריך עכשיו למצוא אותו. נמצא אותו, נחזיר אותו למים ונשאל אותו הכול."

הנהנתי. הוא הסיר ידיו מכתפיי באיטיות, במן תחושת מחויבות שמילא את תפקידו ועדיף שישמור מרחק.

"מה עושים עכשיו?"

"אתה מוכן לנסות להתחבר אליו שוב?"

אריאל בלע רוקו ועצם את עיניו שנית. עברו שניות ספורות עד שהוא אחז בי פעם נוספת. הוא ניסה לבלוע את אותה אנקה שהתעקשה להתפרץ מתוך פיו, ועיניו נעצמו בחוזקה, מכאב. כמו שנכנס לזה בבת אחת כך גם יצא.

"מה הרגשת?"

"אותו דבר." הוא התנשף, "אבל זה היה חד יותר. יכול להיות שזה קשור לקרבה?"

"אם כן, אנחנו יכולים למצוא אותו." חשתי התלהבות. זאת הייתה שמחה מהולה בעצב, אבל היא הודגשה על ידי השינוי. תקווה שנוכל למצוא את אמיל בקרוב.

המשכנו ללכת מזרחה, בניגוד המוחלט לכיוון הים. זכרנו שזה הכיוון בו הלכנו מאז שאריאל התחבר אל אמיל לאחרונה, וההיגיון אמר שזאת הדרך.

הרעיון שלנו עבד. אריאל, משום מה, הרגיש את כאבו של אמיל חזק יותר וחזק יותר ככל שהתקרב אליו.

וכך, פילסנו לנו את דרכנו לאמיל בצורה המוזרה ביותר שיכולנו לחשוב עליה.

אריאל עשה זאת בגבורה. בשלב מסוים הוא התרגל, הוא הפסיק לאחוז בי ולכווץ את עיניו בחוזקה, ופתאום זה חלף על פניו כאילו לא היה. הוא לא ניתק את החיבור ביניהם אפילו לשנייה אחת, וגם ההתנשפויות הפסיקו. ולמרות זאת, אריאל היה בטוח, שאמיל עדיין מרגיש זאת. הוא מרגיש זאת חזק מאוד.

"זה יכול להיות גם כאב נפשי, " הוא אמר כבדרך הגב, בזמן ששוטט בין הסלעים והסמטאות בין שתי ידיו, מדריך את כיוון הליכתנו. "לפעמים הגוף מתרגם זאת למשהו פיזי, וזה בעצם מה שהוא משדר לי."

"אתה אומר את זה מתוך ידע או מתוך ניחוש?"

"ניחוש." הוא חייך במבוכה. אריאל לא ידע לשקר, והוא למד גם להפסיק לנסות.

הסביבה הלא מוכרת החלה להשתנות. מבתים רעועים וישנים שנבנו בקרבת הים, הגענו לשורת בניינים גבוהים, חדשים ומפוארים. תל אביב שזכורה לי עוד משנות בת האדם המאושרות.

שדרה ענקית נגלתה לפנינו פתאום, מכוניות בכל מקום, כבישים סואנים בהתאם ופטפוטים אקראיים שנשמעים מכל עבר. כל צליל וצליל הרגיש לי נחלת העבר, ושום דבר לא הזכיר לי את ההווה. התפלאתי לראות כמה שחיי השתנו.

התחלנו להתקדם באותה שדרה, ובאופק בניינים נוספים ניצבו בטור מסודר להפליא. שעות אחר הצהרים המוקדמות נפלו על תל אביב, וריח סיום הקיץ באוויר. התנתקתי. הריחות, הדיבורים והבניינים הצליחו לנתק את קו מחשבתי לכמה שניות, אבל ברגע אחד הוא חזר חזרה.

אמיל, חשבתי. צריך להגיע אליו.

אריאל לא התרגש מדבר. הוא המשיך לעצום את עיניו בעדינות וללטף את האוויר בעודו מתקדם קדימה.

"המכון שאמיל ואני ביקרנו בו הוא שמאלה מכאן, אם זה עוזר במשהו."

"לא. אני דווקא די בטוח שזה מגיע מצד ימין." הוא כיווץ את מצחו. "ותחשבי על זה, למה שמשהו כזה יתרחש במכון מלא באנשים?" הוא אמר. וצדק.

אחרי הליכה של עוד רבע שעה הגענו לסמטה. היא הייתה צרה, אבל לא אפלה או מפחידה בצורה כלשהי. היו בה בתים קצת משונים, משרדי עורכי דין ומרפאות פרטיות לרופאים מתמחים. מרכז מסחרי קטן בלב ליבה של מרכז תל אביב.

ככל שהתקרבנו, כך התקשה אריאל קצת יותר להסתיר את מכאוביו של אמיל. לא רציתי לחשוב שהכול אמיתי, רציתי להאמין שזוהי טעות, שאריאל טועה, שמישהו מטעה אותנו. העדפתי לחשוב שזאת הכול עבודה בעיניים, רק כדי שנגיע למקום הזה בשעה הזאת מסיבה מסוימת. למשך כמה זמן הצלחתי להאמין בזה בעצמי. הלכנו שם בסמטה, אריאל מתנשף במהירות ואני נשרכת אחריו, מנסה לדמיין איך הכול כבר קורה לו מעצמו. החזרה למציאות הייתה מהירה יותר, מילה אחת מפיו של אריאל הצליחה להביא אותי צעד אחד קדימה, מהאשליה הפרטית שלי.

"זה כאן. זה חייב להיות כאן." הוא לחש, כמפחד שעלולים לשמוע אותנו.

נשמתי עמוק והבטתי אליו. החיבור בין השניים נותק וכך גם נעלם חיוורונו הזמני של אריאל, שהתחלף בלחיים סמוקות ועור בן ים טרי שמתייבש במהירות יתרה.

הבטתי קדימה, אל הבניין אליו הצביע. זה היה בניין ככל שאר הבניינים באותה הסמטה, וקצת מעלינו היה חרוט בקטן סמל של מעוין מחולק לארבעה חלקים הצבועים בצבעים שונים. לא הכרתי את הסמל הזה, לא ראיתי אותו בשום מקום אחר.

"מה התוכנית?" הוא שאל.

"תוכנית?"

"איך אנחנו הולכים לעזור לו? אנחנו לא יכולים פשוט להיכנס..."

ובדיוק אז, בעודנו מתפלשים בתוכניותינו, בהיסוסים ובחששות, נשמעה צעקה. זה לא היה אריאל, זה לא היה אף אחד אחר, זה בא מבפנים.

את אמיל אף פעם לא ראיתי חלש. הוא ויתר על כל הזדמנות להיראות חסר אונים בפניי, גם אז, במכון לבדיקת מנות המשכל והתקרית המוכרת לכולנו. ולכן אף פעם לא שמעתי אותו צורח.

לא ידעתי אם זה הוא, לא ידעתי אם כבר הצליח להשתלט עליהם בעזרת חוכמתו האדירה, או שזוהי צרחה שתצליח למשוך אותנו פנימה. המטרה העיקרית של ההיעלמות המסתורית.

הנדתי בראשי ומיהרתי להיכנס. אריאל השתרך אחרי מבלי לומר מילה. הדלת האדומה שניצבה בכניסה הייתה פתוחה, ניגשתי ופתחתי אותה, מתפללת שלא תחרוק לה ככל הדלתות המפחידות בסרטי האימה. בפנים היה קר. זה לא היה קור של חורף, גם לא של לילה, זו הייתה הרגשה. הרגשה לחה, קרה ובעיקר מפחידה. כאילו דבר לא יכול לעמוד בפניה.

אריאל ואני הבטנו זה לזה והעברנו מחשבות. שנינו ראינו זאת, שנינו הבחנו. הקור חדר לעצמותינו והעור הפך ברווזי ומצומרר. רציתי לשמוע את אמיל. רציתי לראות שהוא בסדר.

זה היה מקום עלוב מבפנים, הרבה יותר עלוב ממה שהיו מצפים המתבוננים מבחוץ. זה היה חדר גדול, כמו לובי מוזנח שנושא עימו שאריות עבר אחדות. פעמון זרוק על הרצפה, כיסא מהודר שבור למחצה, קירות מעוצבים היו מקולפים ומלאי עובש, והרצפה מלאה ניירות לא מוכרים. הרס של ממש.

בפנים לא נשמע אפילו רחש אחד, עד שהיא חזרה. הצעקה.

היא באה מלמעלה. סימנתי לאריאל לעקוב אחרי והתקדמנו מעט. ממש מאחורי אחד הקירות מצאנו גרם מדרגות מצופה בשטיח בצבע בורדו חזק, שרואים כי פעם נראה מהודר והיום האבק השתלט על הדרו.

עלינו בשקט, השטיח מונע מעקבות רגלינו להשאיר סימנים קוליים שיקפיצו את האנונימיים בחדר שמעלינו.

לאט לאט, הרעשים החלו להתגבר. דיבורים מהירים ולא ברורים מילאו את אוזניי, ואנחות לא מוכרות נשמעו ברקע. התקרבנו בשקט, יכולנו כמעט להרגיש את התנועות שמילאו את החדר.

הצצנו מהפינה, ולאט לאט הכול נגלה לעינינו.

חדר לבן, כמעט כמו בבית חולים, מלא במכשירים גדולים ומוזרים. הכול היה אפור, קודר, קר. ממש כמו שחשתי. בצד השמאלי עמדו שני אנשים – גבר ואישה. שניהם לבשו חלוקים לבנים, והתלחשו ביניהם על נושאים שלא הצלחתי לשמוע. הם לא הבחינו בנו.

ואז, נשמעה אנחה.

ואת האנחה הזאת כבר הכרתי. זה נראה לי מוזר, כי לא יכולתי להכיר, אבל בכל זאת ידעתי. ידעתי שזה היה הוא. סובבתי ראש במהירות והבחנתי בכסא מוזר שהיה מונח באמצע החדר וכוונן לאחור. הוא נראה כמעט כמו מיטה, אך את הפנים החיוורות ראינו היטב. זה היה אמיל.

שערו הבלונדיני היה הראשון שמשך את עיניי. הוא נראה פרוע, כמעט בלתי מוסבר, מושך אחריו את עור גופו החיוור כשלג. הוא חובר למשענות הכסא בשני ברזלים עבים, אך חיוורונו סימן כי לא היה זקוק להם בכלל, היה כל כך רפה וחלש שלא הצליח לאפס את מבטו על נקודה אחת במרחבי החדר.

לא הכרתי אותו אז. האור נעלם, העור החיוור הפך חיוור עוד יותר, השיער לא היה מסודר להפליא כתמיד ואמיל היה במצב שאף פעם לא חשבתי שאראה אותו בו – הוא היה חסר אונים.

נשימותיו של אריאל התגברו ונשפו באוזניי. הבחנתי שגם שלי האיצו את קצבם. אריאל שעמד ממש מעלי, צבט לי את הכתפיים ברכות כאות הזדהות. זה עשה לי צמרמורת.

אמיל שכב שם ונע מידי פעם. חיוורון פרצופו בלט, אפילו בחדר הלבן ביותר בעולם – עיניו היו פקוחות למחצה, חלשות, מנסות לשרוד, לראות את מה שהן יכולות. הוא הזיז רגליים מדי פעם, נאנח בקושי שוב ושוב, התנשף, ופניו התכווצו מדי פעם, שולפות את ליבי ממקומו באיטיות.

הרגשתי כל כך מחוברת אליו. כל כך כאובה למראה המצב שלו. נשמתי איתו, התנשפתי איתו, נאנקתי איתו, ודמעות החלו להציף אותי.

השניים הפסיקו לדבר בשלב מסויים והתקרבו למיטה בה שכב אמיל.

"לא..." הצלחתי לשמוע את מלמוליו. קולו היה צרוד. "לא שוב. בבקשה."

הוא בכה. כל דמעה שנפלה לו הייתה כבדה מדי, כל התנשפות שלו הייתה מוזרה בעיניי – זה היה אמיל. אמיל החזק, הגאוותן, השנון והציניקן התמידי. אמיל שאף פעם לא היה חסר אונים. אמיל שזלזל בכך.  אמיל שאף פעם לא בכה.

זה היה אמיל. זה היה אמיל שלי.

כשאתה עומד לאבד משהו, רק אז אתה מבין כמה הוא היה חשוב לך.  כשהוא סובל, רק אז אתה מבין עד כמה אתה מוכן לעשות הכול בשבילו, כדי שהוא יפסיק לסבול.

אמיל היה צוחק על הקלישאות שעברו בראשי באותו הרגע. אבל אמיל לא צחק. אמיל בקושי זז. הרשתי לעצמי לחשוב קלישאות, הרשתי לעצמי להבין רק עכשיו, כמה לא אוכל לוותר עליו. כמה אני באמת אוהבת אותו.

"תפעיל את זה שוב. התמונה לא מספיק טובה." האישה קראה. הפעם זה היה בקול רם.

"לא." קרא אמיל. "בבקשה, די." הוא מלמל.

"אנחנו רק רוצים להבין קצת יותר מה אתה בדיוק ומה אתה יכול לעשות." אמרה האישה בפשטות, ברכות משונה אליה לא הצלחתי להאמין.

אמיל החל להתנשף שוב, הפעם בחוזקה.

היא סימנה לגבר שעמד לצידה עם היד לגשת אל המכונה והוא הנהן בצייתנות. הוא ניגש למכשיר כסוף ענק, ומשך בידית הגדולה שניצבה מולו. המכונה התחילה לפעול. החוטים שהשתלשלו ממנה התחברו ישר לרקותיו של אמיל, והמכונה החלה להאיץ יותר ויותר. חזו של אמיל החל לעלות ולרדת במהירות, ידיו נשמטו לצדדים ורגליו כבר לא נעו יותר. המכונה האיצה, ואמיל פלט צרחה מצמררת שהקפיצה את כולנו. כל כך הרבה היה בצרחה הזאת, כל כך הרבה עד שכמעט לא הצלחתי לעקוב. הגבר בחלוק הלבן כיבה אותה בחזרה, ונשמתו של אמיל נעתקה. ההתנשפויות שלו זעקו לאוזניי, האנקות המאופקות שלו קראו לי. לא יכולתי לאכזב אותם. לא יכולתי לאכזב אותו.

"אריאל," קראתי. הבטתי למעלה – פיו של אריאל היה פעור, פרצופו שקוע במתרחש ודמעות בעיניו. בני ים היו גרועים בהדחקת רגשות. ניערתי ראש וניסיתי לצאת מהשוק שעטף אותי. היינו צריכים לפעול. היינו חייבים לעשות משהו.

"אריאל," קראתי שוב, ודחפתי אותו אחורה. "צא מזה. אנחנו חייבים לעשות משהו."

אריאל מצמץ בעיניו כמה פעמים והביט אלי בחדות.

"אנחנו חייבים להוציא אותו משם." הרטיבות שעל לחיי לא הצליחה פשוט להיעלם. "אנחנו חייבים."

אריאל הנהן מיד, כמתאפס על עצמו. "יש לך תוכנית?"

ותוך שתי שניות, תוכנית כבר הייתה לי. אמיל, לחשתי במחשבותיי. אני באה.

אני חייבת להגיד שהפרק הזה עושה לי משהו. נהניתי לכתוב אותו, כי הוא פשוט ריתק אותי. הפעם הראשונה שכתיבה של סיפור הצליחה לרתק אותי. נשמע קצת משונה, אבל זה עושה לי משהו. גם הקטע שקשור אליו, ויגיע בפרק הבא אני חושבת. לא מצליחה להסביר למה זה קורה דווקא עם זה. אולי אתם תצליחו...

השיר הזה מצמרר אותי. ממש.

*משהו שלא נראה לי שהבהרתי לגבי הסיפור הזה אי פעם: מכירים את האבן הכחולה המדהימה הזאת? היא מאוד נפוצה בחנויות תכשיטים כמובן... היא ממש כחולה - טורקיז כזאת. אני אנסה למצוא תמונה לאחד הפרקים הבאים. אבל בקיצור, זה צבע העיניים של בני הים. רק כדי שתדמיינו את זה איכשהו... (ולאבן הזאת קוראים אופל. בגלל זה 'עיני אופל')