בלוג.

שמתי לב שאני מעדכנת רק בשעות הקטנות של הלילה...  נדמה לי שזה בגלל שרק בשעות האלה, אחרי יותר מ12 שעות של עירנות אני מצליחה לגבש איכשהו את המחשבות שלי.

אניוואי, הבנתי שנמאס לי להיות הילדה של אמא. ממחקר קטן שעשיתי (טוב שלא עפתי) נמצא שילדי סנדוויץ' תמיד נפקים. לא יודעת למה אבל תמיד מצאתי את עצמי אחראית להכל, זאת שמטילים עליה את המטלות הקשות, זאת שההורים תמיד מצפים ממנה לא לאכזב. אמא פתחה בי תלות שלפעמים נדמה לי שהיא בחיים לא תתן לי לעזוב. וזה ממש לא ככה עם שתי האחיות האחרות שלי.

אף פעם לא התנהגתי באמת כמו ילדה. כאילו, הייתי ילדה, אבל לא מאלה שחווים ילדות טהורה נו אתם יודעים- ילדותית.

לפעמים נדמה לי שהמשפחה שלי מטילה עליי את כל המצוקות הרגשיות שלה ושאני זו שבעצם מחזיקה אותה איכשהו.

איך מצפים ממני להצליח כשהם כובלים אותי אליהם?

הם ממש לא מכירים אותי כפי שאני. תמיד חשבתי שאי אפשר להכיר אדם באמת, אבל באמת כי את הסודות הכי שמורים שלנו ואת המחשבות הכי אפלות שלנו, אלה שמשקפות את אותנו האמיתיים ולא את אותנו איך שאנחנו מציגים את עצמינו (משפט ממש הגיוני כתבתי פה ) אנחנו שומרים אצלנו. אמא ואבא לעולם לא ידעו כמה אני כועסת עליהם. אחותי לעולם לא תדע כמה שנאתי אותה ושכבר סלחתי לה על איך שהתייחסה אליי בילדות.

אבל דיי לרחם על עצמי, כי מפה אפשר רק להמשיך הלאה.

אופטימית, באמת.

ביי

שיר לילה

ותצפו בנפוליאון דינמיט, באמת שזה העלה לי חיוך