Today Is The First Day of The Rest of Your Life

הבנתי משהו לגבי בני האדם, ולגבי הכוח העליון שמכוון אותנו-

הוא לא קיים.

אין דבר כזה גורל.

לכולנו יש סיכוי שווה להצליח או להפסיד בעולם הזה, הכל תלוי בצרופי מקרים, בהחלטות, באירועים מזדמנים, יום אסל יום בצל.

במובן מסוים אפשר להשוות את כל בני האדם לנמלים בסתיו, הולכות ומשתדלות להתחמק מטפטוף הגשם.

יש נמלים שמצליח להן ממש, והן מצליחות להגיע ליעד ואפילו לאסוף איזה פירור בדרך.

יש נמלים שמצליח להן מספיק, והן מצליחות להגיע ליעד במוקדם או במאוחר.

יש נמלים שנופלת עליהן בדרך איזו טיפת גשם קטנה, שמקשה עליהן כל כך, והן נלחמות בכל כוחן וזוחלות עד הסוף. אלו נמלים שאני מעריצה.

ויש נמלים אומללות, נמלים שנפלה עליהן טיפת גשם גדושה וגדולה, לפעמים באמצע הדרך, ולפעמים, למרבה הצער, עוד בהתחלה, והן לא מגיעות לסוף.

אמונה בגורל זה לא משהו שאפשר ליצור בעצמך, או לרכוש מתוך רצון, זה משהו שחייב לבוא מבפנים. 

הלוואי שהייתי מאמינה בזה.

יש משהו מנחם בלומר - הנמלה שלא חזרה היום, זה היה גורלה, ואם זה לא היה קורה היום זה היה קורה מתישהו בקרוב, ואין מה לעשות עם זה.

המחשבה הזו של - הנמלה שלא חזרה היום, אם היום היא הייתה חולה, ואם היא לא הייתה יוצאת מהבית, ואם השעון לא היה מצלצל בבוקר, ואם היא לא הייתה הולכת לבנק לפני העבודה, ואם היא לא הייתה הולכת לקנות את כוס הקפה הזאת, אז היא הייתה חוזרת ומגיעה עד הסוף - היא טראגית והיא קשה. היא גורמת לפחד מכל צעד, ולהתחרט על כל בוקר שעולה.

שלום לכולם!!!!!!!!!

אוי, התגעגעתי כל-כך. ואיפה הייתי אתם שואלים?

בדיוק ! בארץ האוכל החריף והאנשים המלוכסנים. שהיו מדהימים אגב. אני מאוהבת!

אבא: עוד מעט יעשו לנו את התחקיר של המזוודות, תעשי טובה ואל תתחכמי, את עוד תובילי אותנו למאסר.

האיש במכס: שלום, לאן אתם נוסעים?

אני: לתאילנד. אבא, זה האיש שאסור להגיד לו שאתה טרוריסט?

עוד במטוס התחלתי להציק. מה לעשות, אני מפחדת מהמראות.

אחותי: לאישה הזאת יש מזוודה ורודה כמו שאני רוצה!

אני: יש לה גם פנים יפות. זה כבר שני דברים שלה יש ולך אין.

כשהגענו כבר לתאילנד, אחריי התארגנות קצרה במלון, הלכנו לאכול במסעדה מקומית.

אני: איז דיס צ'יקן?

המוכרת: יס, יס, איטס צ'יקן. יו נואו, מוווווווווו! (איזו אנגלית נהדרת. נעדרת. מזל שפרות מדברות אותו דבר בכל העולם.)

אחריי ארוחה חריפה למדיי (לא משנה כמה פעמים תגיד למוכרת "נואו ספייסי!!!" והיא תחזור אחרייך, היא עדיין תביא לך מנה שתגרום להתאבדות של כל חובב סחוג ישראלי שבטוח שהוא ישים את תאילנד בכיס הקטן) יצאנו לשוק הלילה (קצת כמו הטיילת של אילת, רק עם אוכל בדוכנים ומוכרים עלוקות!!!)

אבא: נראה לי שהבחורה היפה בשמלה האדומה שם נדלקה עליי. התאילנדיות חושבות שאני חתיך!

אני: אבא?

אבא: אה?

אני: זה ליידי בוי.

במהלך הטיול עשינו המון דברים. ביקרנו בכלוב של נמרים...

אני: אמא, נכון שהחתול בבית לפעמים עושה מבט של "חתול משוגע" כזה ומתחיל לשחק ולנשוך לי את הידיים?

אמא: כן, למה?

אני: כי הנמר מימיני עושה לי כרגע את אותו מבט, אבל אני לא בטוחה שאיתו זה ימשיך באותה גירסא...

ראינו קופים...

אני: אבא, אני חושבת שכדאי שתזוז, הקוף עומד להרביץ לך.

אבא: מה פתאום? הוא רואה שאני מגניב. אני נראה כמו -בום- שיטטטטטט @$@#%#!!!!!! 

ביקרנו בשבט "ארוכות הצוור":

אני: אולי תכבדי את הארוכת צוור בחטיף שלך?

(אחריי 3 דקות)

אחותי: בואנה, הארוכת צוור הזאת סיימה לי את החטיף! היא בטח אוגרת אוכל בצוור הענקי שלה!!!

רכבנו על פילים, החזקנו נחשים, ומה לא. 

יהיה עוד בהמשך, אבל בינתיים?

מקווה שנהנתם! אשמח לתגובות...