לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Today Is The First Day of The Rest of Your Life


לחשוב זה פריווילגיה .

Avatarכינוי:  Georgia947

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אבא שלי ידידותי לסביבה


בחודשים האחרונים נהפכתי מודעת קצת יותר למה שקורה בכדור הארץ,



אי לכך ובהתאם לזאת התחלתי למחזר, להיות נקייה סביבתית ולחסוך במים ובחשמל.



אי לכך ובהתאם לזאת - אבא ניצל את ההזדמנות כדי להכניס את עצמו לאור הזרקורים:



 



אבא: את חושבת שאת ידידותית לסביבה בגלל כל המיחזורים שלך? תדעי לך שאני עושה את זה כבר הרבה יותר זמן ממך, ופי אלף יותר טוב!



אני: אתה מתכוון לזה שאתה שותה מכל כוס שנמצאת במטבח, בלי לדעת מה יש בה או למי היא שייכת, אתה אף פעם לא שוטף כלים או משתמש בכלים נקיים ולא כותב אסמסים שכוללים יותר ממילה אחת?



אבא: בדיוק. למרות שהעניין של האסמסים זה סתם כי אני לא מסתדר עם השטויות האלה.



אני: בשיא הכנות, אני לא יודעת אם למחוא לך כפיים או להקיא כרגע.



 



אז כן, היום יהיה לנו פוסט עם מיני-מוסר-השכל:



תמחזרו בחיאת אמא שלכם. תעשו את המינימום הנדרש, זה כלום עבודה, באמת.



לקחת את הבקבוקים הריקים לפחי מחזור האלה, אם יש לכם באיזור פחי מיחזור מתקדמים יותר (של נייר, של ניילון וכאלה)..



מה שכן - אל תמחזרו כמו אבא שלי. פלא שהוא לא הגיע לבית החולים אחריי כל הדברים שהוא שואב מהשולחן במטבח.



 



אז מה קורה איתי בזמן האחרון?



שום דבר. שום כלום. נדה.



יושבת בבית, "לומדת" למבחנים, רואה סדרות בלי הפסקה. מציקה למשפחה.



 



אני: מישהו פעם אמר לך שאת פוזלת?



אחותי: לא.



אני: בטוח מישהו סימן לך עם הידיים ולא ראית כי הסתכלת על הנעליים והשיער שלו.



 



בכללי, כשנכנסים לתקופת הבגרויות של י"א וי"ב, זה מוחק פחות או יותר כל זמן חופשי שהיה לך לפניי זה.



דודה: את אוהבת לקרוא?



אני: מאוד!



דודה: מה את קוראת עכשיו?



אני: ספר המיקוד בלשון 2012. אבל אני לא ממליצה, העלילה לא ממש מתפתחת.



 



אז חוץ מלחדד את חושיי העצבים שלי, אני מגלה צדדים אחרים באישיות שלי. אתמול כשחברה שלי התקשרה, אותם צדדים זכו לביקורת קשה:



חברה: רגע, רגע, אני לא שומעת אותך מרוב רעש! יש מצב שמה שאני שומעת ברקע זה 'בלבלי אותו'?!



אני: הבנתי את משמעות השיר! הדובר הוא בעצם אפרוח חנון גאון במתמטיקה, שהילד השנוא עליו הצליח להתשחל להקבצה א' במתמטיקה. הוא מתעצבן ושולח את המורה בתור גנגסטרית לסבך את הילד ולתת לו תרגילים "מקולקלים" עד שהוא יעוף מהמגמה והאפרוח יהיה מלך ההקבצה.



חברה: טוב, חוץ מהפסיכיות הרגילה שלך, אני מודה ש'אפרוח' זה ההסבר הכי טוב ששמעתי עד עכשיו לבלונד המגוחך שלו.



אני: נו ודאי. זה מדעי יקירתי.






טוב, החלטתי החלטה.



אני חוזרת לספר המאוד מאוד מעניין שלי.



אני מתה לגלות מה עלה בגורל הדמות הראשית, פסוקית המושא. מעניין אם היא בחרה בסוף להיות עם משפט מורכב או עם משפט מאוחה.



בעד מי אתם? (בואו ניצור פה טים ג'ייקוב וטים אדוארד)



שבוע טוב חבר'ה, תגיבו בבקשה כדי שיהיה לי תירוץ להפסיק ללמוד ולבוא למחשב!



 

נכתב על ידי Georgia947 , 6/6/2012 11:05   בקטגוריות אבא, אמא, וכל הסתם שביננו, ארץ ישראל, הומור, טלוויזיה, מוסיקה, משפחה, נוער, ערסים, ציטוטים, ציניות, בית ספר, שחרור קיטור  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קטיה ב-17/10/2012 21:55
 



"הסיפור" ומסקנותיו האמיתיות


שלום לכולם.


והיום , בנימה רצינית לשם שינוי:


אני מניחה שרובכם ראיתם או שמעתם על סדרת התוכניות של צופית גרנט בשם "הסיפור"


אם לא, הסבר קצר: התוכנית של היום הראתה אנשים בוגרים שבילדותם עברו התעללות בבית הספר ע"י ילדים אחרים (ה"בריונים") וכיום, בסביבות גיל ה-40, הם נפגשים שוב עם אותם הבריונים במטרה לסגור מעגל ולהשאיר את אותם האירועים שהשפיעו עליהם כל כך שנים אחר כך, מאחור.


 


אז התוצאות היו דיי צפויות.


בשניים מתוך שלושת המקרים, (5 בריונים שהוזמנו מתוך 7) התנהגו באופן שכל אדם בעל "היגיון רחוב" ציפה שהם התנהגו- הם לא הסכימו, הכחישו, הצדיקו את המעשה שלהם ("אתה דרשת את זה, לא התקוממת נגדנו" או "אם הרבצתי לך זה כי עשית לי משהו, אני לא מרביצה סתם") ועוד דברים בסגנון.


ואם להשתמש בהיגיון קר ואובייקטיבי, אני חייבת לשאול; למה ציפיתם?


 


את המשך הפוסט אכתוב כבר על אנשים בכללי, ולא רק על התוכנית;


מתוך כל הקורבנות של התעללות בבתי הספר, הצלחתי עד כה לזהות שני סוגים:


הסוג שמחפש אהבה, והסוג שמחפש נקמה.


 


הסוג שמחפש אהבה שואף לראות שהבריון הנוראי מהיסודי הפך לאדם מלומד ומנומס. הקורבן, בלב ליבו (למרות שהוא ניסה להימנע מתקוות נאיביות שכאלה) ציפה להיכנס לחדר, ולראות את עיניו של הבריון מתמלאות בדמעות בזמן שהוא אומר "לא עובר יום שאני לא חושב ואוכל את עצמי על מה שעשיתי לך, אני כל כך מצטער!" והם מתחבקים חיבוק מסכם, שסוגר את מעגל הכאב המתמשך.


 


הסוג שמחפש נקמה, -שחשוב להבהיר שהם אינם אנשים רעים, אלא אנשים פגועים- מקווים שיעשה מעין "צדק". הם רוצים לראות שהבריונית שהציקה להם נראת עכשיו זקנה ושמנה, וגם גרושה אם אפשר, לגלות שיש לה עבודה שבקושי עוזרת לה לגרד עוד חודש ושהיא חושבת כל הזמן "כמה שטויות עשיתי בחיים שלי, כמה טעויות והנה הגעתי לתחתית". הם רוצים לראות שהבריון שהכה אותם בלי הפסקה הוא עכשיו הומלס מכור לסמים, שלא נשאר לו כלום והוא לוקח עוד מנה כדי לא להרגיש.


וזה לא באמת כדי לאחל להם משהו רע, הקורבנות הם לא רעים. הם בסך הכל רוצים להרגיש פעם אחת יותר טובים. יותר ראויים. שאולי כל הסבל השתלם.


 


אבל יש דבר אחד שהם לא התכוננו אליו. לא מספיק, בכל אופן.


גם הטיפוס שמחפש אהבה, וגם הטיפוס שמחפש נקמה, שניהם לא הכינו את עצמם למצב שבו אותו בריון, שחזר אליהם בחלומות כל כך הרבה שנים והשאיר כאלו צלקות של חוסר ביטחון- בכלל לא זוכר או לא התייחס לאותו מעשה, שבשביל הקורבן היה עולם ומלואו - בשבילם זה לא היה משמעותי יותר משקית מקומטת שעפה ברחוב .


 


לפניי המפגש, כשהראו לבריונים תמונות שכבתיות, רפרפו רובם מעל תמונת הקורבן, ואם נעצרו עליה מתוך הכוונת המראיינת, אמרו רק "זה.... זה היה חנון כזה, ישב כל הזמן בפינה". אם הוא ישב כל הזמן בפינה, בשקט, כמו חנון, למה הרגשת כזה צורך להשפיל אותו? לנפץ את הביטחון העצמי שלו? לגרום לו לפחד?! תחושת הפחד.... פחד כזה זה לא דבר שניתן להסביר. זה פחד משתק.


 


בסופו של דבר, הבריון האמיתי, המבוגר, הוא מעין שילוב של מה שציפית שיקרה, למה שקרה בעבר.


כן, רובם לא הצליחו יותר מידי בחייהם כמבוגרים - אחרי הכל מה ניתן לצפות ממישהו שהיה עסוק כל הילדות שלו בלהציק ולהסתבך במקום ללמוד או לקבל קצת אינטיליגנציה רגשית?


אבל ההבדל בין מה שדמיינתם הוא שמבחינה שכלית - רובם.... אותו דבר.


אולי אפילו יותר גרוע, כי עכשיו אי אפשר לתרץ את זה ב"היא ילדה, היא עוד תגדל ותבין".


כי עכשיו, היא מבוגרת מטומטמת. כי עכשיו, אישה רועדת יושבת מולה ואומרת לה "את קרעת אותי במכות, אני פחדתי ממך", והיא עונה לה בחיוך מתלהב "מה? פחדו ממני? כן? פחדו ממש?". זה עדיין מה שמלהיב אותה. שפחדו ממנה.


כן, פחדו ממך. ותורידי את החיוך. זה ההישג הכי גדול שתגיעי אליו בחיים, שפחדו ממך בתיכון. וזה לא הישג. אפילו לא קצת.


 


בתוכנית גם יצא לנו לראות משהו נדיר יותר.


בריונים שלוקחים אחריות (פחות או יותר) על מה שהם עשו.


להגיד שהאמנתי במאה אחוז להתנצלות הזו? לא. היו שם מצלמות, אי אפשר לדעת.


אבל בהנחה שזה אמיתי, ושזה בא מהלב - אני שמחה בשביל אותו קורבן. שהוא זכה באמת לסיום מהאגדות (חוץ מההשתחוות והעבדות הנצחית שהם היו מציעים לו בתמורה לסליחתו) וקיבל התנצלות ולקיחת אחריות.


 


ועכשיו למסקנות האישיות שלי;


אני לא רואה ברעיון הזה, במפגש עם "סיוטי העבר" שלנו דבר חיובי.


הרי חוץ מהמקרה הנדיר של הבחור האחרון שזכה להתנצלות, השניים האחרים יכולים להגיד שעכשיו הם הבינו ועכשיו הם למדו, אבל בסופו של דבר זה רק העלה אל פני השטח את הכאבים שהם עוד הצליחו לעמעם עם השנים, וניפץ את התקווה האחרונה שהייתה להם לקצת צדק.


בגלל זה גם אמליץ לכולכם, הקורבנות והבריונים, לעשות משהו אחר עם השאיפה שלכם לצדק.


השאירו את עברכם בעבר, תקנו את ההווה ואת העתיד.


אם אתם מכירים קורבן, בריון, אם הייתם אחד כזה בעצמכם, דברו איתם מנסיונכם האישי, עיזרו להם להתגבר על המכשול הזה שהוא אחד מהדברים הקשים ביותר שאדם יכול לעבור בחייו, השתמשו בחוויות שלכם ובמסקנות שלכם ונסו לשנות את חייו של מישהו אחר.


אתם יכולים להשפיע.


אתם יכולים להציל מישהו מהנזק שזה גרם לכם.


 




נכתב על ידי Georgia947 , 1/3/2012 23:11   בקטגוריות ארץ ישראל, לב שבור, נוער, ערסים, אקטואליה, בית ספר, פסימי, שחרור קיטור  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sunako-Chan ב-7/3/2012 20:34
 




דפים:  
13,717
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , משפחתי וחיות אחרות , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGeorgia947 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Georgia947 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)