הם אנשים חביבים, נמוכים, חובבי ריקודי עם וערוץ 11.
עד פה הכל טוב ויפה.
עד לרגע שהם גורמים לי להתפוצץ.
קודם כל, שמישהו יסביר לי מה המשיכה הפסיכית הזו שיש לאנשים מעל גיל 60 לערוץ 11.
ממה המשיכה הזו נובעת? מהנקודות האפורות על המסך? או שזה משקפיי-תחתיות-הבירה של המגישים? או אולי סתם הערוץ היחידי שהם זוכרים את המספר שלו? ואם כן, מה כל כך קשה ב-22?!
עוד משיכה שאני בחיים לא אבין היא עוף.
מכל האנשים בעולם, דווקא אני נפלתי על הסבתא שנושאי השיחה היחידים שלה הם סוגי עוף ומתכוני עוף.
אני שוקלת להפוך לצמחונית רק בשביל לא למצוא את עצמי בעוד אחד מההסברים המעיקים שלה על איך היא מבשלת את העוף שלה, אבל אז היא בטח תתחיל בהרצאה על היתרונות התזונתיים והבריאותיים של עוף.
אחד הדברים שמתישים אותי ביותר הוא חוסר היכולת של סבא וסבתא שלי לזרום עם הקידמה. אפילו לא טיפה.
בסך הכל ביקשתי שיחזיקו מחשב בבית. נו אחד, אפילו עם מסך גדול כזה, מהסוג שאפילו בבתי ספר יסודיים כבר ויתרו עליו.
לשם שינוי החבר'ה הראו פתיחות ראש ואכן קנו מחשב עתיק שכזה, ואת זה אני מאוד מעריכה.
אז התיישבתי ועשיתי להם קורס בסיסי במחשביות: עכבר-מקלדת-מסך הם מושגים שהם קלטו בקלות, אז עברנו לשלב הבא.
החלטתי ללמד אותם כמה מושגים בסיסיים במחשב, דברים שישמשו אותם, בלי יותר מידי מאמץ:
גוגל, אימייל ומשחקים מובנים שמגיעים עם המחשב.
הם הבינו את הקונספט של גוגל: כל דבר שמחפשים - לגוגל: מתכונים של עוף, מידע על ההיסטוריה של ערוץ 11, תמונות של המעברה בכרכור ועוד.
גם את האימייל הם הצליחו לאכול: שולחים הודעות, מקבלים הודעות, לא צריך נייר.
אין ספק שהפינה האהובה עליהם הייתה המשחקים. סוליטר נהפך לכוכב, הם ממש התחילו לריב ולקבוע תורות על המחשב.
הסברתי מה עושים, שלחתי מיילים לכל החברים שלהם שהם פתחו מייל ושאפשר לשלוח הודעות.
כעבור שבוע חזרתי לביתם.
לגוגל (או לאינטרנט) - אף לא כניסה אחת.
למייל - 47 הודעות נכנסות, אף לא אחת נקראה או נבדקה. שום הודעה גם לא נשלחה.
לסוליטר - הסטטיסטיקות עומדות על 1 אחוזי הצלחה מתוך 2,307 משחקים ששוחקו.
אלוהים.
מאז שסבא'לה יצא לפנסיה, כל הרהיטים בבית שלנו בסכנה.
בכל פעם שהם מגיעים לביקור, הוא מחליט שמשהו אחר לא תקין ושהוא, בוב הבנאי, חייב לתקן אותו מיד.
הפעם אלה היו הרמקולים של הטלויזיה, שכמובן עובדים יפה מאוד.
מכיוון שיש לי חושים של פנתר ותוך 3 שניות זריזות תפסתי בדיוק מה הולך לקרות, פעלתי מהר:
בשעה שהוא התקדם לכיוון הרמקולים, אני שמתי את הטלויזיה על מצב mute. הוא כמובן לא שם לב, הוא שומע בערך רבע אחוז.
ברגע שהוא תפס את הרמקול הראשון, והחל להזיז את הכבל שמחובר אליו הפעלתי את הטלויזיה בפול ווליום וצעקתי "כל הכבוד סבא! תיקנת את זה!!!"
ובזריזות של צ'יטה שיניתי את נושא השיחה לדיון האחרון שנערך בתכנית של לונדון וקירשנבאום.
אין ספק שיש אנשים שכנראה נוח להם להישאר בתחומים שלהם, אז אני לא לוחצת יותר.
כבר השלמתי עם זה שיש דברים שלא ישתנו.
לפחות סבתא מבשלת אחלה ממולאים. וסבא ממש נהנה להסיע אותי.
ובסך הכל הם שני ברנשים די חביבים.
הרגע כתבתי ברנשים?
אני חושבת שהם מתחילים להשפיע עליי!