הבטתי מעבר לחלון. השמש בחוץ הסתתרה מאחורי עננים אפורים, שנתנו השליה שעומד לרדת גשם. כולם נראו כל כך שקועים בחומר הלימודים. חוץ ממני. חשבתי על מה שג'ייסון אמר לי אתמול, והתחושה שאני נזכרת בה גרמה לי לרצות לצאת מהכיתה. "המורה," הרמתי את ידי גבוהה, "אפשר בבקשה ללכת לספריה? אני חושבת ששכחתי שם את הנייד שלי." המורה הנהנה ויצאתי במהירות מהכיתה. פניתי לקומה העליונה של הבית ספר ועברתי על פני השרת שהרים את עיניו לרגע כדי להביט בי. "שוב מבריזה מהשיעור?" אמר בקול צורמני שגרם ללב שלי לקפוץ מרוב בהלה. "אה. לא עניינך.." גמגמתי והוא הוריד את ראשה בחזרה והמשיך לנקות את הריצפה. עליתי במדרגות וקול נעלי הנייק שלי נשמע על הריצפה. פתחתי את דלת הגג וסגרתי אותה בשקט, נזהרת שלא ידעו שאני פה. נאנחתי והתיישבתי על המעקה, והבטתי על השמיים. הם נעשו יותר כחולים מלפני כמה דקות, ולכן לקחתי נשימה עמוקה. הנייד שלי צלצל פתאום ולכן ירדתי מהמעקה ועניתי.
"הלו?"
"יצורה, מה קורה?"
"הו, ג'ייסון.מה קורה?"
"תקשיבי. אני.. צריך לדבר איתך, ניפגש ליד הגשר, בסדר?"
הבטתי על הריצפה ורגליי רעדו.
"בסדר.." אמרתי, כמעט בלחש, וניתקתי.
מה הוא רוצה? חשבתי לעצמי והרמתי את התיק שהנחתי או יותר נכון הנחתתי על הריצפה, ופתחתי את הדלת. בזווית העיין הבחנתי במשהו שחור מונח, אבל התעלמתי והמשכתי ללכת. עברתי על פני השרת שוב, אבל הצלצול הדהד בראשי ולכן התחלתי לרוץ. הגעתי לחצר בית הספר ותוך כדי הסתובבתי להביט על גג בית הספר והבחנתי בצללית עומדת שם. ייתכן שמישהו ראה אותי? חשבתי לעצמי ונעצרתי. אין מצב, אף פעם לא ראו אותי שם.. זה לא יתכן.. הסתובבתי חזרה והמשכתי בדרכי.
"סליחה שאיחרתי.." אמרתי מתנשפת. ג'ייסון חייך והתיישב על המעקה של הגשר. בלעתי רוק, ופחדתי. אני לא בטוחה ממה, אבל פחדתי. ג'ייסון החבר היחיד שלי, זה שראיתי אותו מאז שאני זוכרת את עצמי. נהגנו לדבר, והרבה. אני זוכרת שבכיתה ח', ג'ניפר וחברותיה החלו להציק לי. הן לקחו לי את התיק וזרקו אותו לשלולית הבוץ וגם את השרשרת של אמא שלי. אני לא יודעת מה קרה לי באותו רגע. הרגשתי הילה חמה עוטפת אותי והטחתי בג'ניפר אגרוף חזק שהפיל אותה ע הריצפה הרטובה. היא התחילה לדמם מאפה והיא לא זזה. ברחתי באותו רגע מהמקום הביתה, למקלחת. ישבתי שם לפחות 3 שעות. מתחת לזרם מים קרים ובכיתי. יום למחרת באתי לבית הספר וכולם הסתכלו עלי מוזר. רק ג'ייסון חייך.. תמיד הוא מחייך את החיוך מלא המסתוריות שלו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו ויישרתי את הרצועה של התיק. הוא תחב את ידייו למכנסיו והביט לשמיים. "היום דיברתי עם אבא שלך." הרמתי גבה והתיישבתי על המעקה. "אין אבא שלי קשור?" שאלתי אותו והוא שתק. "הוא ביקש ממני שאני ישאר קרוב אלייך. הוא לא סומך על כך שאת מסתובבת בלילה ברחוב.." הוא אמר והביט בעיניי. הפנתי את מבטי. אני שונאת את אבא שלי. הוא עובד ב-FBI . בחיים אין לו זמן אליי. הוא מרבה להיות בעבודה, וכשהוא בבית הוא לא מדבר איתי. מאז מותה של אמא שלי, אני שונאת אנשים. כולם כאלה מעצבנים. מדברים הרבה, שואלים יותר מדי, חושבים על שטויות במקום לעסוק בדברים הבאמת חשובים בחיים. "פתאום איכפת לו ממני.." מלמלתי. הייתה שתיקה באוויר. חשבתי שג'ייסון הלך עד שהוא בא וחיבק אותי מאחורה.
חזרתי הביתה ונהחתי את התיק במסדרון. "תשמע, האיש הזה ירצח עוד אנשים עד שהוא לא יסתפק, הבנת?!" שמעתי את אבי מדבר בטלפון ונעמדתי ליד הדלת. הצצתי באבי. הוא הניח את השפורפרת על המקום שלה, והסתכל על התמונה של אמא. "את חסרה לי.. מאוד.." הוא דיבר אל אמא. זאת לא הפעם הראושנה שאני שומעת אותו מדבר איתה. מעולם אני לא ידעתי ממה אמא מתה.. אבא אומר שהיא חלתה אבל אני לא מאמינה לו. הוא מסתיר ממני משהו.. הטלפון צלצל שוב והלב שלי הלם במהירות. "הלו!" אבי ענה בעצבים. "לא!.. לא אני אומר לך. זה אמור להתרחש מחר!! " הוא הרים את קולו ואז התיישב על המיטה בייאוש. "תקשיב, האיש הזה רצח את אישתי. הרס את חיי, ולכן אקדיש את כל חיי בלמצוא ולהרוג את הבנזונה. שמעת ?!" הוא אמר וניתק. הוא קם מהמיטה והתכוון לצאת מהחדר. התחלתי לברוח לחדר שלי אבל הוא תפס אותי. "למה לא אמרת לי שאת בבית?!" הוא צעק. "מעניין, בדיוק באתי לשאול אותך את אותו הדבר. " עמדתי בידיים שלובות. "אל תתחצפי אלי, או ש.."-"או שמה?" אמרתי והרמתי גבה. הוא עמד כועס, רותח מזעם. "אם אמא שלך הייתה פה..."-"אם אמא הייתה פה היא הייתה עוזבת אותך ממזמן!" צרתחי עליו ויצאתי מהבית. התחלתי לבכות, וחשבתי על מה שהוא ידבר. נרצחה? אמא שלי נרצחה? לעזעזל עם אבא וכל העבודה שלו. הוא פישל כאבא. הוא שיקר לי, הוא שיקר לי 11 שנים. אני לא יסלח לו על זה. בחיים..
רצתי לגשר. הפעם הייתי לבד שם. הבטתי בים, ורציתי לקפוץ לתוכו. קפצתי אגרוף בחוזקה.... וצרחתי. צרחה מקפיאת דם. צרחה של כאב .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
