מדוע הכל קורה לי, אבל, כלום לא קורה איתי?
אני מנסה, כל יום מחדש, להבין את עצמי:
מדוע כלכך קל לי לדבר עם נשים, אבל, עם גברים, אפילו הסטרייטים שבינהם, כלכך קשה לי למצוא שפה משותפת.
ו- מהי תחושת הזרות הזאת, האופפת אותי, כלכך המון זמן. אני תוהה, אם, אכיר את עצמי}?{, ברגע שארגיש שייך למקום...
וחס וחלילה, איך ארגיש, אם אאפשר לעצמי, להתאהב{שוב}?!
הזהויות הסותרות האלו, פשוט לא נותנות לי מנוח. אני מרגיש, לעיתים, כמו מחשב תואם IBM, שיום אחד,
הוציאו לו את המעבד, והחליפו אותו בפנטיום 4 .
איך אני, ילד מהפרברים, שגדל בסביבה הומו{!}גנית, המקדשת את הנורמה, ומצפה/דורשת קונפורמיות
בלתי מסוייגת, יכול להשלים עם העובדה, שאני ההפך המוחלט מהישראלי יפה הבלורית, שהייתי אמור להיות.
הרי, כל דבר שאעשה, יהיה, בגדר- התרסה לערכים עליהם גדלתי.
ומהם אותם ערכים?
אם אסתכל, על הדמויות שהכי השפיעו עלי- הורי- הרי, חייהם, על אף בורגנותם היחסית, הם סבל איטי ומתמשך,
אשר המפלט היחידי ממנו, הוא- מאבק עיקש לשמר , נגד כל הסיכויים, את הסטטוס קוו.
ועל אף מה שכתבתי,
הסבל הניצחי שלהם, עדיין, מאפשר להם, לאהוב אותי, גם, כשהם יודעים שאני....הומו/מתמודד ועוד שאר ירקות.
והדובדבן, שעל הקצפת, הוא- שאני מסוגל, למרות הכל, וכשאני אומר הכל, אני מתכוון לאסופה של דברים מחרידים, שאיפיינו את
חיינו עד היום, לאהוב אותם, בחזרה.
קשה לי להודות בזה, אבל, הם, אני , הם ואני, וכל אחד מאיתנו בנפרד, נמצא במקום טוב יחסית, בעקומת האושר.
אחרי פוסט כזה,
חייביים- שיר.
Becasue of you/ kelly Clarckson
גרסה אקוטסית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
