סיפורים בהמשכים

פרק 1- כלה בוכייה:

אחזתי בעט העפרון הורוד שלי וידי רעדה קלות. 'איילה הכלבה הזאת, היא לא שפויה!' חשבתי לעצמי. החוד נשבר וסיננתי קללה עסיסית. 
היום בהפסקה ישבתי עם איילה, החברה הכי טובה שלי, (או לפחות כך חשבתי) שמענו מוזיקה וקשקשנו. שיתפתי אותה בהתאהבות הטפשית שלי בירין, הידיד הכי טוב שלי.
תמיד ידעתי שהוא נראה טוב, אפילו טוב מאוד, אבל עד אתמול לא יצא לי לראות אותו בבגד ים! ואוה, המראה היה מלבב. הרגשתי את לחיי עוטות סומק עז. 
אני וספיר ישבנו וצפינו בכל המשתכשכים בבריכה אצל סיוון בבית. כמה קינאתי בה על כך.
הוא עמד בחוץ, משוחח עם חבר שלו וצוחק. פתאום מבטו נפגש במבטי והוא חייך אליי חיוך ממיס. 'הוא כזה ג'נטלמן' חשבתי לעצמי והתקדמתי לקראתו, מעדתי קלות. 
"ירין" קראתי לו.
"היי קים" אמר. מבטי נח לרגע על זרועו שהתהדרה בורידים בולטים וסקסיים כל כך.
"היי אמ, מה אתה עושה פה?" ניסיתי להשמע נינוחה ככל האפשר.
"בדיוק מה שאת עושה פה טיפשה". קוביותיו נטפו מים, טיפה אחת חצופה נכנסה לו מתחת לבגד ים. חייכתי בזוית שפתיי.
"כדור הארץ לקים!" הוא אמר ונופף בידיו מולי. 
"אוי סליחה, וסבבה. איזה כיף כאן, לא?" אמרתי וצחקתי, מיישרת מבטי אליו.
"כן. כבר חוזר" אמר והלך לענייניו.

כמה חבל שאני לא מסוגלת לומר לו באמת מה אני מרגישה, שלא לדבר על לעשות עם זה משהו.
מאז ומתמיד ירין החשיב אותי לידידה שאפשר לצחוק איתה, שותפה חברותית ולא יותר מזה. אני לעומת זאת, תמיד הייתי דלוקה עליו כמו ילדה קטנה וטיפשה אבל זרמתי עם הכיוון שבו הלכו יחסינו. 'העיקר שנדבר'. חשבתי לעצמי. גם אם זה אומר לשמוע את הגרפסים שלו ולצחוק צחוק מאולץ לשיחות הטלפון שלו עם כל המחזרות הנודניקיות.
אף פעם לא באתי בחשבון, הוא לא חשב עליי בתור משהו מעבר. טוב, בעצם אני יכולה להבין אותו. אני לא נראית מדהים, למען האמת, אני נראית נורא. 
אני רזה אבל אני אף פעם לא מוצאת יופי בגוף שלי, ולכן אני מתלבשת צנוע. חולצות ארוכות וקצרות גדולות, בלי מחשופים, ג'ינסים סתמיים וזהו בעקרון. 
מאז שאחותי הגדולה לימדה אותי לשים עפרון בעיניים אני שמה כל יום (בעקימות יתר) אך אחרי המקלחת חוזר הסיוט של הדמעות השחורות. הניגוד שבין עורי הלבן ו"דמעותי" השחורות גורם לי להיראות כמו כלה בוכייה.

"איילה, שתינו כאלה לוזריות, אפילו לכבוש גבר אחד אנחנו לא מסוגלות!" אמרתי לה.
היא השפילה את מבטה, "נכון, פשוט סתומות אין מה להגיד".

לעומתי, איילה דווקא יפה, היא מטופחת ודואגת לסדר את הפרנץ' מניקור שלה לפחות פעם בשבוע. יש לה די הרבה חברים אבל מעמדה החברתי לא מאפשר לה להיות מוזמנת לכל המקומות הכי נחשבים ולמסיבות הכי כייפיות. הסיבה היחידה שהוזמנו למסיבת הבריכה השווה של סיוון היא משום שהיא בת דודה של איילה.
"רוצה לבוא למסיבת בריכה הכי שווה אבר אצלי בבית? ואת גם יכולה להביא את החברה הזו שלך, מה שמה, קימי?"
"ברור! וקוראים לה קים." אמרה איילה בחיוך.
וכך הוזמנו למסיבה. בתחילה היינו בשוק מכמות האנשים, מהמוזיקה הרועמת, מהאלכוהול ומכל האנשים היפים שהשתכשכו בבריכה. אך לאט לאט מצאנו את מקומנו לצידה של הבריכה, פרשנו מגבת וישבנו. היא עם גופייה ומכנס קצרצר ואני עם מכנס חאקי רחב וחולצה קצרה רחבה שהכתובת "אני אוהבת את ניו יורק" מתנוססת עלייה.

"איזה תיירת את" אמרה איילה וצחקה. צחקתי איתה, אך בלב הרגשתי מעמסה. 'לא רוצה להיות תיירת, רוצה להיות מדהימה, רוצה למשוך תשומת לב, שכולם ירצו בחברתי! רוצה אהבה!'
חשבתי לעצמי והשפלתי את מבטי.
סופה של המסיבה קרב ובא ואותי כמובן "סינג'רו" לעזור בכל הניקיונות והסידורים. 'העם הישראלי פשוט חיות' חשבתי ברוגז.
"תקשיבי, אמ קימי," אמרה לי סיוון. "קים" תיקנתי אותה.
"כן, קחי את צלחות הפלסטיק הריקות והסכו"ם ואת כל הזבל שנשאר וזרקי לאשפה בחצר."
"בסדר" אמרתי בעייפות והתקדמתי לעבר הזוהמה. הכנסתי את הכל לשק אשפה והתקדמתי, תוהה היכן נמצאת החצר המדוברת.
נכנסתי למסדרון לא מוכר ולפתע נתקלתי בנערה בחזייה.
"אוי אופס!" צחקה הנערה וגיהקה. ידעתי שהייתה שיכורה.
"אני לא פה!" קראתי בלחץ וחזרתי על פעמיי.

לבסוף החצר נמצאה. הכל היה שקט, 'בטח כולם כבר הסתלקו מכאן' חשבתי לעצמי.
התקדמתי לאט, נושאת בקושי את משקלו של שק האשפה.

חשתי הקלה כשראיתי את הפח הגדול שנמצא בקצה החצר. התקדמתי לעברו ולפתע שמעתי קולות לא ברורים. לא הייתי בטוחה אך חשבתי שאלו היו אנחות. התקרבתי בשקט והקולות התחזקו. הסתתרתי מאחורי עץ לימונים וליבי פעם בחוזקה. לאט ובזהירות הטיתי את ראשי למצב שבו אוכל לראות את המתרחש. 
'מה?!' מחשבותיי צרחו בתוכן. לעיניי התגלה ירין, הוא נישק בתאווה צוואר של לא אחרת מאשר איילה. 'איילה. איילה. איילה!!!' לא עיכלתי, שדווקא היא, החברה הכי טובה שלי, החברה שאותה שיתפתי בכל מה שעובר עליי, בזה שנדלקתי על ירין, חשבתי שיש על מי לסמוך, הרגשתי בטוחה לשפוך את ליבי בפניה.
והנה, קיבלתי "סכין בגב" מהחברה שלי. והסכין שרף, שרף את כל כולי, כאב לי לראות אותו מענג אותה ומנשק אותה, כאב לי לראות אותו נוגע בה, ובה נוגעת בו, כאב לי לראות את התשוקה שהייתה ביניהם. עייני שרפו, הרגשתי דמעות סוררות יורדות על פניי, מנסות לנחם, רעדתי.
שק האשפה נשמט מידי והקול שנשמע היה איום, הרגשתי שקול הנחיתה היה ממש כמו פצצה שנחתה בסלואו מושן על הדשא בחצר הזו, בחצר שהתחלתי לשנוא.
לפתע הכל נעצר, כל הסרט הנע הכחול שהייתי עדה אליו נעצר. שניהם הסתובבו אליי במהירות, מופתעים. מבטי הספיק להפגש במבטה של איילה ובמבטו של ירין. 'אוי ירין אהובי'.
ברחתי משם כל עוד נפשי בי.
יצאתי בריצה מדלת הוילה, דומעת, סוערת ופרועה. נעצרתי וצעקתי "זונה!!!!".
'אני, קים. לא אשתוק יותר! לא אתן לאף אחת, ולאף אחד לפגוע בי יותר. לעולם!' 
ובאומרי דברים אלו נטשתי את השכונה המפוארת והלכתי, בלי לדעת לאן, בלי לחשוב על שום דבר.
לבד.

-
קוראים יקרים שלי, הנה הגיע פרק ראשון של סיפור חדש שאני כותבת.
אני מצטערת שהפסקתי את הקודם, מקווה שזה לא יחזור כאן.
תתכוננו להפתעות
מי שמעניין להיות קורא קבוע שיודיע לי בתגובות.

חג עצמאות שמח, ומזל טוב למדינה היפה שלנו!
אוהבת המון ושמחה כל כך לחזור ♥