פעם הייתי מעודכן, אבל ממש מעודכן בכל מה שמעניין וחדש במוסיקה (ואני מדבר על מוסיקה אמיתית ולא כוכב נולד/גלגל"צ/בוגרי רימון שבא להקיא מהם). עבדתי כ-4 שנים בחנות תקליטים (נו.. דיסקים, אבל תקליטים נשמע הרבה יותר מגניב), הייתי מקבל כרטיסים והולך לכל ההופעות השוות שיש ושום דבר איכותי ומעניין לא היה חומק מאוזניי. אפילו הייתי שותף בפרוייקט "פריצת דיסק" לקידום אומנים מתחילים ולקחתי חלק בסינון הארוך של מאות הדמואים שקיבלנו.
מאז עברו להן השנים, וזה לא שהפסקתי לגמרי להתעדכן. אני עדיין מחפש דברים חדשים ומעניינים ומקבל הרבה המלצות מ"מוסיקה-נטו" ולפעמים אף ממליץ להם (כך קרה שהכרתי להם את wilderness ו-the organ), אבל זה כבר לא כמו פעם. היום יש הרבה דברים שאני מפספס ואני פשוט לא יודע שאני מפספס, ויש גם דברים שאני מגיע אליהם בדיליי מסוים, כמו ארז לב ארי המצויין (את "ליבבתיני" שלו שמעתי ברדיו כמה פעמים אבל לא הצלחתי לגלות מי הזמר – בסופ"ש האחרון קוטנר הסגיר את המידע החסר וכך מצאתי את עצמי מתענג על האלבום המצויין שלו בכל הסופ"ש – "שמחת הפרטים הקטנים").
אז בשישי האחרון, לאחר הפצרותיה של אשתי היקרה, הלכנו לבדוק את התופעה הנקראת "אטליז" שיש סביבה באזז רציני לאחרונה. באתר של הברזילי היה רשום ששעת ההופעה היא 22:00, כך שתארנו לעצמנו שההופעה תתחיל בין עשר וחצי לאחת עשרה. הגענו קצת אחרי עשר, וכמו כולם המתנו, שתינו ונהננו מהמוסיקה במקום (אז התחוור לי שאני מפספס המון דברים חדשים ומעניינים. פעם הייתי מכיר את כל מה שהיו מנגנים במועדונים כמו הדינמו דבש, ג'ה-פאן והסופה-ביט). באיזשהו שלב ההמתנה הפכה למעיקה, כאשר האטליזים, ברוב חוצפתם, עלו רק ברבע לחצות.
אז איך היתה ההופעה? וול, הפעם האחרונה שהלכתי להופעה של להקה ישראלית חדשה יחסית השרה באנגלית ושגם היה סביבה באזז רציני, היתה ממש מזמן וההופעה אז היתה מאלפת ומעלפת. הלהקה היתה איזבו (למרות שאת רן שם טוב כבר הכרתי, כך שהציפיות הגבוהות היו בהתאם) ומאז הם כבר הפכו מלהקה קטנה ואנונימית ללהקה הכי טובה שקמה פה בשנים האחרונות. לאטליז הגעתי עם אותה ציפייה. ואולי זו היתה הטעות שלי. אחרי כ-6-7 שירים כבר היינו בחוץ, ולא היינו היחידים. אומרים עליהם שהם שילוב מזהיר של פאנק, רוק, אינדי ובלוז. מה שאני שמעתי היה מטאל עם צווחות שבאמת נשמעו כמו תרנגולות באטליז. לסולנית, לי טריפון, באמת יש קול יפה ולוק מעניין, אך יש לה כריזמה של דוד ויצטום והיא לוקה בחוסר תקשורת עם הקהל. ייתכן שבאולפן הם נשמעים טוב יותר, אך בהופעה השירה צורמת ולא מדוייקת. בקיצור, אכזבה. מזל שארז לב ארי שיפר לי את סוף השבוע המוזיקלי.
ולסיום, איך לא, התרשמות מהפרק האחרון של השרדות. אז מה היה לנו שם? סיוון שוב מנצלת את היכולות הפיזיות שלה כדי להפסיד באתגר, ויקה יכולה להמשיך להיות גאה בויקה, מרינה מקטלגת את הבנות שבאי כשהיא שומרת לעצמה (ובצדק) את תואר הסקסית, עידן הופך לאט לאט להיות הפסיכופט הטלויזיוני הכי מפחיד מאז דודו טופז (אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כאשר מישהו יחליט לבשל את קוריצה אהובתו), מולי נזכר בקשר היחיד שלו לקראטה – שיעור אחד בכיתה ד', גיא הולך לעוף, נועם הולך לעוף (לצערן של הבנות), ובעיקר מריחת זמן אחת גדולה. אתגר החסינות של הבנים לאחר עריכה היה יותר ארוך ממה שהיה בפועל, ולאחר כל זה אפילו הדחה לא קיבלנו! מילא לחלק תוכן של פרק שלם בתכנית המקורית לשני פרקים, אבל לשלושה? מבולבלים? גם אנחנו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
