מילואים. אם שאלתם את עצמכם לאן נעלמתי בשבועיים האחרונים, זו התשובה. צאלים. כמו אי המתים, רק בלי העז. בכל פעם כשאני מקבל מילואים, וזה קורה בממוצע אחת לחצי שנה, אני מתפעל מחדש על חוסר השיוויוניות שיש במדינה שלנו. עובדתית, רק 5% מהתושבים הכשירים לעשות מילואים, עושים זאת בפועל. אצלי במשרד יש לא מעט אנשים שרשומים כחיילי מילואים, רק שלא קראו להם כבר כמה שנים. אותי, לעומת זאת, הצבא מאוד מחבב. אפילו מחבב פלוס. מצד שני, מילואים לפעמים יכולים להיות מהנים ביותר. כששניים מחברי הטובים עושים איתי מילואים בקביעות ויתר האנשים הם חבר'ה שוורה היתה מגדירה כ"ראויים ביותר", זה הופך את המילואים למשהו לא נורא בכלל, לעיתים מהנה, ובעיקר – ניקוי ראש ובריחה מהמשרד המחניק.
אבל הפעם זה היה אימון גדוד. אימון קשה וארוך כשישנים את כולו בשטח. וצאלים, למי שלא יודע, זה מדבר. ביום אתה מת מחום, ומהרגע שהשמש שוקעת אתה קופא מקור. למזלי, חברי הטוב א' הביא עימו אוהל קטן ותרמי, כך שנמנענו מאוהלי הצוות הקפואים והרטובים של הצבא. מסתבר שלא רק א' חשב כך, ועם הקמת המחנה הלילי, שלפו רב המילואימניקים את אוהליהם שלהם ונתנו לנו את התחושה שהגענו לפסטיבל בומבלה, רק בלי האתיופיות שקולעות צמות ושחר מהישרדות. כמובן שהאוהלים לא ממש עזרו בקור ששרר שם בלילה, ולמרות שעטפתי את עצמי ב-6 שכבות עבות ו-3 זוגות גרביים, עדיין קפאתי כל הלילה וגם נאלצתי להדוף את כל המילואימניקים שביקשו ממני קרואסונים מפני שבילבלו אותי עם הדובוי של פילסברי.
ואם כבר באוכל עסקינן, הרי שמלבד הקור המקפיא, מה שהציק לנו במיוחד היה המחסור באוכל. אכן, שנת 2008, וצה"ל טרם הצליח לפתור בעיות לוגיסטיות פשוטות כמו אוכל לחיילים. כשאתה קם בבוקר ב-6 ומתחיל את האימון, אתה מצפה לארוחת בוקר בסיבות 7, צהריים ב-12 וערב ב-6. כמו שנהוג בצבא ובבית של ליה. באימון הזה, משום מה, קיבלנו את ארוחת הבוקר רק ב-10 (אחרי שאנחנו כבר 4 שעות על הרגליים), ארוחת צהריים רק בשלוש, ובאחד הערבים זכינו לארוחת הערב רק בעשר בלילה. למזלנו, דאגנו למלא את הנגמ"ש שלנו בכל החטיפים האפשריים עד שנותר לנו רק להוסיף נגינת פעמון מחרישת אוזניים וטוסטר כדי להפוך ל"גזלן". מה בתפריט? ערגליות לארוחת בוקר, עבאדי לצהריים ובערב במבה עם ופלים. מעשיר ומזין.
האימון נגמר. עכשיו מועצת שבט. מדיחים את הרס"פ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
