ארטיק אבטיח

מסגרת עבה בגוני אדום ושחור. אני? אני חושבת שהן נראות כמו משקפיים של מתמודד פוטנציאלי ב'יפה והחנון'. הבנות בבית הספר? הן קוראות לי אוהד שרגאי. אני לוקחת את זה כמחמאה אדירה כי אני נוטה להאמין שהוא אדם מקסים והוא זמר דגול. מה גם שהוא הומו וחמוד למדי. אז שיהיה. 

עוד חדשה: כתבתי סיפור. 

זה הישג עצום, בהתחשב בכך שכתבתי אותו ברשימת ההישגים שאני שואפת אליהם השנה. אני אעתיק את הרשימה הזו לכאן בהזדמנות. מחינה ספרותית הוא זבל חובבני שלא שווה קריאה, אבל זה הסיפור הראשון שלי, ואפילו לא ביססתי את הדמויות על אנשים מחיי. היומיום הופך למבטיח. 

תובנה: אחרי יום חמישי, יום פגישתינו אחרי... מה, חודש? 

היא לא הבינה את זה ולא טרחתי לתקן אותה כי ידעתי שגם לא תבין. 

זה יותר מרצון לא להיות הרצסיבית. זה רצון להיות אגף במשוואה. אני לא ניגשת ומחבקת אותה כי אני עדיין מרגישה שאני כופה את עצמי עליה, והפרפור הזה שאני מגישה בבטן כשהיא ניגשת ומחבקת אותי הוא לא ניצחון כי אם פליאה ותקווה. אני מרגישה דוחה וגמלונית איתה לא כי אני מקנאת, כמו שהיא עשויה לחשוב, אלא בגלל האדישות הטבעית שהיא ניחנה בה לגבי הדברים הקטנים שאני מאמינה שמרכיבים מערכת יחסים ושהיא, מן הסתם, תרים גבה בפקפוק שאני תמיד מפרשת לא נכון,לשמע דעתי זו.

אני מתגעגעת אליה כל כך כי אני זוכרת איך זה היה כשהיינו ביחד, אבל כשבאתי אליה בשבוע שעבר הרגשתי כל כך לבד... החיבוקים מרגישים ריקים והנשיקות נעלמו כבר מזמן. אז אני מנשקת את כולה בבקשה אילמת ומנסה לשדר את הבדידות שלי בחיבוק החזק, אבל את המחשבות שלי היא עדיין לא יכולה לקרוא ואני יודעת שלעולם לא אומר אותן בקול שוב.

אז אני אוהבת ומנסה להיות מאהבת טובה, אבל בשביל להיות זוג נאהבים צריך שניים, ואני כלל לא מרגישה נאהבת. ברגעים כאלה אני מנסה לדמיין אישה אחרת כאם ילדיי או גבר אחר רוקד לצידי, אבל כול שאני יכולה לראות זה אותי אל מול אוקיינוס סוער ומלוח שמתיז מדמעותיו על שלי ולא יכולה להרגיש בודדה יותר.

אני לא מסוגלת שלא לחשוב שאיבדתי אותה.