ארטיק אבטיח

מעט באיחור, אבל שנה טובה אפשר לאחל תמיד.

את ליל השנה החדשה שלי ביליתי בשינה.

חמקתי לחדר ונפטרתי מהחצאית. נעלתי את הדלת, סגרתי את התריס, והדלקתי את האור. מהסלון עו'ד נשמעו קולות הצחוק של הדודים ושל החבר החייל הבודד שבן הדודה שלי הביא לחג. קרסתי על המיטה לא לפני שזרקתי מגבת אל החריץ שמתחת לדלת כדי למנוע אפשרות שקרן אור תועה תסתנן דרכו ונרדמתי. 

יום החג הראשון, ראש השנה, 10:15 A.M

בית הכנסת.

אני מנסה להשתחל דרך הגופים הדחוסים הלבושים לבן לפנים המבנה, מחייכת ומנידה בראשי לקראת מכרות שאני פוגשת בעיקר במכולת, תוך כדי מאמצים עילאיים שלא לדרוך על החצאית הארוכה-מדי שלי. מעזרת הגברים עולה נהמת מלמול המזמורים המקדימים את תקיעות השופר. אני מתמקמת יחד עם אחיותיי באמצע המעבר ומדפדפת במחזור ראש השנה שלי בחיפושים אחר סדר התקיעות. עמוד קלו', פד', תנה'...למה אין מספרים בדפים הארורים האלה?! אוה, הנה זה. בעמוד ער'. נהדר.

הקולות מעזרת הגברים נודמים כשהרב מתחיל לקרוא את "מן המיצר קראתי יה". הוא מסיים וכול קהל בית הכנסת חוזר אחריו בקול רוטט.

"קולי שמעת אל תעלם אוזניך לרווחתי לשוועתי".

"קולי שמעת אל תעלם אוזניך לרווחתי לשוועתי"...

"טוב טעם ודעת למדתי כי במצוותיך האמנתי."

"טוב טעם ודעת למדתי... כי במצוותיך האמנתי?"

אני סוגרת את הסידור. 

השופר בוכה ואיתו רוב בית הכנסת, ואני מביטה מחוץ לחלון אל הכחול של סוף הקיץ במבט לא מבין. השופר מיילל ואני נדהמת, השופר נשבר ואני אובדת, השופר זועק ואני כבר מחייכת. 

אני יוצאת מבית הכנסת. 

מתוך המבנה הענק המזדקר על אינסוף השמים עולה קול שירה רועמת המרעידה את האויר. אני נעצרת ומביאה בפעם האחרונה לאחור. אוספת את חצאיתי כדי להמשיך לצעוד, אני מתחילה ללכת בדרך בה בחרתי. 

זו לא הולכת להיות שנה קלה. את בית הכנסת המלא אור השארתי מאחורי, ובדרך שלפני יש בעיקר חושך וביצות. אני עלולה ללכת לאיבוד בדרך חסרת השילוט הזו, אבל אני נחושה להמשיך לצעוד בה.

זו אולי לא תהיה שנה קלה, אבל אני אעמוד על כך שהיא תהיה טובה.

שנה טובה גם לכם.