הכל מאד נוח, הבעיה היא שמאז שחזרתי מהקיבוץ, הנוחות המנוונת הזו גורמת לי לרצות לעשות משהו, כל הזמן לעשות משהו שמא אני אתנוון מול הטלוויזיה או אאבד את עצמי בפייסבוק לשווא.

המח שלי רץ ונתקע בעמודים מדכאים, מצד אחד ברצוני לכתוב, ומצד שני אני מוותרת מראש מפאת המחסור החמור באוצר מילים וניסיונות כושלים להתבטא, זה אף פעם לא יוצא כמו שרציתי ואם להתחשב בעובדה שאין לי מושג מה אני רוצה אז הדבר נראה כבלתי אפשרי  מלכתחילה, ובכל זאת לנסות, כי כואבת לי הבטן בצורה שאני לא יכולה לתאר במילים, גם כי אוצר המילים שלי עדיין לא נמצא וגם כי זו לא הפואנטה, הפואנטה היא שאם אני אכתוב קצת, עם כמה שזה נקרא מטופש, אולי הבטן תניח לי להמשיך ולחשוב בשקט, אולי לא, בכל מקרה הבטן שלי גרמה לכך שהגיע הזמן לשבת לכתוב ולזבל, הרבה הרבה זבל שאני אשמח להוציא ממני ולהתקדם הלאה בראש קצת פחות מסריח ומלוכלך.

הקיבוץ באמת בלבל אותי, בלבל אותי לטובה ואני שמחה שהם אפשרו לנו לבוא למרות שאנחנו רכות בשנים. המקום ערער את עולמי שנראה עכשיו מנוון מבעבר בצורה מאוד מעשית ופשוטה, כי עד עכשיו הוא היה מנוון רק בתיאוריה כי לא ממש הכרתי חיים אחרים, ואכן כמו ששר יצחק קלפטר "כל כך פשוט להיות מעשי" ,טבעי להיות מעשי, נכון להיות מעשי, ושם בקיבוץ זה באמת היה פשוט, אני מנסה להנחיל לי את זה, אופטימית מאוד שהמכינה מתחילה בקרוב והסתיים לו עידן חדר האוכל לפחות לשלוש השנים הבאות, בלי קשר כמובן.

מעורבלת בעצמי, ומרגישה שאני נוסעת במחשבות, באמת, ממזמן לא היה לי כל כך הרבה חומר למחשבה, אבל אני טובעת בו ונלחצת, מזלזלת בהכל.

החזרה הביתה בלבלה אותי מאוד, עוררה בי את הביקורת שהייתה ככל הנראה מנומנמת עד ללפני כלפי החינוך שאנחנו מקבלים בבית ולגבי אורח החיים הזה, זה עם הבהייה הממושכת במסכים, זה חסר הכוח עם האוכל המוכן, זה שאתה בקושי רואה בו אנשים באמת אלא משרבט להם מילים חסרות פשר בפייסבוק ומסתכל על אלבום התמונות המדהים שלהם מבורגס בחלחלה, אורח החיים הנוח הזה, הפשוט, המנוון, זה שאני לא אוהבת, מסתבר, הכלומי.

קסמי הפשטות של הדברים, ככה צריך לקרוא למקום הזה (ותודה למאיר אריאל ז"ל),נכון שבדיעבד הכל הרבה יותר נחמד לי, כי היה לי קשה שם והרגשתי קצת חולה, אך זה קסם לי כל כך, כשקוטפים תאנים בכל בוקר, כולם בשעה שש למהלך היום, למוזלי בארבע וחצי ואני אפילו לא חובבת גדולה של תאנים, התמרים על העצים, השריטות של ש' על הרגליים, חבולה ומסופקת מהעבודה הקשה, לקום כל בוקר בשעה 5, להתיישב בשקט בחדר האוכל כשעשרות אנשים סביבי, שלווים בשתיקה. לראות את הזריחה בזמן של עשייה, לשתות תה צמחים אמיתי בלי סוף, לשבת על הדשא, לראות את אלכסנדרה מתלהבת משמיים כחולים ללא רבב, כי זה לא ברור מאליו שהם כחולים.

לא להתעסק עם כסף כלל, לעבוד בכיף, בנחמדות ובצחוקים ולא להתעסק ב"האם אני עובדת מספיק מהר?", "האם מגיע לי את הכסף הזה?","מישהו באמת מעריך את זה?", כל מיני זוטות שכאלה שנעלמות ברגע שאין כסף בתמונה, מה שמשאיר מקום להרבה מאוד הנאה ומחיה לרגע את הסבתא שלו.

זה אי הוא אמר לי, אמרתי לו בועה, הוא אמר שלאי יש קונוטציה חיובית, אז שיהיה אי מבחינתי, גם אני מעדיפה לדבר על המקום הזה בחיוביות.

ההפסקות בבריכה עם ש', ההפסקות המוערכות האלה אחרי העבודה הקשה, וכשנכנסים לזה בטבעיות (הרי אנחנו בני אדם בכל זאת, לא פלסטיק עם אצבעות שמקלידות, נראה לי), אין תלונות, והשמש שקופחת וקרם ההגנה, השעות הארוכות של העבודה, הקרבה הכנה לאנשים אמיתיים, כאלה שאפשר לגעת בהם, קערת הירקות, העגבניות והבצל עם גבינת העיזים והלחם האמיתי הזה עם הזעתר,וכל אחד אוכל את הסלט שלו, שעות השינה המועטות, הדשנות והמספקות, השיחות הפילוסופיות שלהם אחת לשבוע, המשיכה המינית הפשוטה הזו לגברים היפים,בעיקר לס' שמעביר עלי יד כמו רגיל להתמוססות הזו ולמשיכה מכל הבאות ליד, הרגשתי שהצלחתי למצוא את מקומי, קצת, הרגשתי שככה אני רוצה את החיים שלי מצד אחד, פשוטים וטבעיים, בלי דאגות וטכנולוגיה הרסנית, ומצד שני החברה הקיבוצית  לא מאפשרת התקדמות עם עצמך ועם השאיפות שלך במידה והן לא מסתדרות עם הקיבוץ, הסקרנות הזו לראות עולם, להכיר אנשים, לעשות כל הזמן, להתנסות, אולי משהו בקיבוץ הזה בכל זאת לא מסתדר לי, כי הוא טוב מידי, כי הוא קשה בצורה הפשוטה והטובה, ואם הייתי צריכה לחשוב על עולם אידיאלי אז הוא היה מלא בקיבוצים כאלה, כולו, ואני לא יודעת מה אני אומרת בכלל, בטוחה שזו האינטואיציה שמקלידה ממני.

הם לא אמרו לנו דבר, הם לא היו צריכים, הם היו נאה מקיימים במלוא מובן המעשה, שכן בחברה המודרנית הזו אני מצאתי את עצמי רק מכוערת דורשת מלאה פצעונים של במבה אם בכלל, כלל לא נאה מקיימת, אולי לרגעים מזעריים שאפשר לספור על זרת אחת.

השאלה היא האם יש לאן להתקדם?

האם להתקדם פירושו וילה בהוד השרון מעל זו של בר רפאלי, מכונית יפנית עם צופר כזה כמו שאנשי המרכז אוהבים, כזה שלא נותן לך רגע שקט, מפחיד לחשוב, עדיף לצפור, ולמה צריך לדעת לנהוג? ומי דופק חשבון? הרי אף אחד לא מכיר פה אף אחד וכל אחד אלוהים לעצמו, כל כך הרבה אלוהימים ולכולם מגיע הכל, אז בואו נצפור את עצמנו לדעת וניסע לבד כל אחד במכונית, ונחיה בפקקים ונקשיב למשה פרץ בגלגל"צ, נקשיב עאלק, אין לי פועל לזה, אולי אני פשוט אמשיך עם המתנוון ואז נעשה כושר בחדר הכושר כי הטכנולוגיה לא מאפשרת לנו לזוז בכלל, יא רבנן.

טלוויזיית LCD HD עם יס מקס וממיר אלחוטי, שממיר לך את המח? האם זו היא הקדמה הטכנולוגית האמריקנית המהוללת? האם טוב למישהו כל השפע, הקלות, והנוחות הזו? האם בכלל אפשר להעריך משהו כשאת הכל קונים ולא יוצרים דבר? האם אפשר? ניכור מסריח, קדמה בתחת.

 ואם ספר, אז שיהיה ספר אלקטרוני, ואייפוד, עם מלא נפח, כמה שיותר גדול יותר טוב, גדול ודק, כמובן, ותמונות מהמצלמה 25.7 מגה פיקסל שנמצאת גם היא בתוך האייפוד הזה, והGPS כי למה בכלל לאמץ קצת את השכל שהתפוגג בעונה הראשונה של ה"אח הגדול"? , ולמה לנסות להבין מילים גבוהות כשאפשר להקשיב למשה פרץ שר ברמת משכל של ילד בכיתה ג' שפלא שהניוון לא הרג אותו, ולמה ללחוץ על כפתורים כשאפשר פשוט להחליק את היד עליהם? אסור שאנשים יתאמצו קצת, הכל צריך להיות אוטומטי, הכל, ספר עם נייר אמיתי?!? מה פתאום! גם מי בכלל קורא ספרים? בואו ונשים הכל בכרטיס הזיכרון של האייפוד ונקרא משם, זה שומר על איכות הסביבה והתמונה בכל זאת 25.7 מגה פיקסל! זה יותר חשוב!  ולמה בכלל לקרוא אם אפשר שהמכשיר המחוכם גם ידבר בשבילך? ולמה לדבר כשאפשר לכתוב אחד לשני בפייסבוק ולהוסיף סמיילי קטן כי הכל כל כך נפלא בעולם השפע הנחמד? אהה? למה?

ומחשב לילדה הקטנה בת ה7 שקיבלה חדר שהיה מאכלס משפחה שלמה, אבל "ככה זה החיים", בלאו הכי הכסף לכל הבולשיט הזה, זה רווח טכנולוגי למשעי של ניצול עובדים סינים, ולעזאזל הליברליות המסריחה הזו, גם המחשב הזה וכל המכשירים בבית שלי משם, ואני לא מעריכה את זה אגב, אני ממש לא מעריכה את מה שיש לי, חסרה לי היצירה האמיתית והפשוטה, הקשה הזו, זו שתאפשר לי ליהנות מהדברים הפשוטים, זו עם הקונטרה שתאפשר לי להעריך משהו.

לא ככה, לא אמא, לא

זה לא טלנובלות, לא סוני פלייסטיישן, לא אנימות בשקל עם דיבורים על בגדים ועל מפלצות רעות וטובות, אחר כך אתם מתפלאים שהוא אלים, מפונק, היפראקטיבי שלא יכול לשבת מול ספר בשקט כי ספר דורש חשיבה ודמיון, שהוא נכנס לאתרי פורנו והוא רק בן 8, לא "הוא צריך את החופש הזה בבית, לצבור כוחות לשנה הבאה", לא אמא, זה לא טוב שילד שעולה לכיתה ד' מעביר את כל החופש שלו מול מסך המחשב או הטלוויזיה שצריך להעיף אותה קיבינימט מהבית הזה, את כל הטלוויזיות, הקלות המטופשת הזו, הדיבורים על "הישרדות" כנושא לשיחה באוטו ובכלל, לראות אתכם יושבים מול המחשב ורואים את הפרק שפספסתם אתמול, לא אוהבת את זה ואני לא מוכנה לשתף עם החרא הרדוד הזה פעולה, העיקר לנסוע וללמוד איך להיות הורים טובים יותר באיזה קורס.

ואת שואלת אותי, "מה עובר לך בראש כל הזמן שאת לא מפסיקה לחשוב?" ואני לא מעיזה להגיד לך שלא בסדר לי כאן בבית, שהגעגועים שלך אלי הם לא הגעגועים שלי אליך, כי את רק צריכה אותי ברקע של הטלנובלה שלך אוכלת עוד איזה בצק עם רוטב עגבניות מקופסה, את לא באמת תשבי ותדברי איתי, כי אין לך כח, את בסה"כ רוצה לנקות את הראש מהעבודה, אבל אני בספק אם יישאר שם משהו אחרי שתשפכי את החומצה הטלביזיונית האינסופית הזו לתוך הראש שלך כי אין לך כח לחשוב ולזוז, ולאן הגענו? לשום מקום, איזה זלזול מצידי, ובגלל זה אני שותקת לך, ולך זה לא ממש מפריע כי אני בבית אוכלת פסטה ועוגת שמרים מזורגגת שקנית בשביל המשפחה, כמה נחמד מצידך.

וזה לא בסדר מצידי שאני לא מעריכה, כי הם הביאו לי הכל ואני לא עשיתי דבר, ופה בעצם מתחילה ומסתיימת כל הבעיה הזו, שנותנים לך כל הזמן, לך תעריך את זה, לך, בעצם שב על הכורסה מול המרקע ותעריך את זה, קדימה, קדימה!

אנחנו ניסע לים ביום חמישי, להיות קצת משפחה, כי פשוט בבית אי אפשר להיות משפחה, כל המחשבים והטלוויזיות מפריעים לזה להיות, ואחי הקטן יישב באוטו וירצה לומר משהו על תוכנית הטלוויזיה שהוא ראה לפני שיצאנו דבר ראשון על הבוקר, ואתם תגידו לו, וגם אני אגיד לו, שיהיה בשקט, שישתוק, ואבא יתעצבן שהוא צועק, אבל הוא צועק רק כי לצעוק זה דבר הרבה יותר מעניין מלהיות בשקט, ואנחנו הרי רוצים עניין ורעש, הגזמתי אבל זו ההרגשה, הכל כאן מוגזם ואני חולה בבטן, מקיפה עצמי בספרים, מילונים ומוזיקה, אפילו העברתי את האינציקלופדיה לתוך החדר שלי, אולי יום אחד יצא לי לקרוא בה קצת על העולם, למרות שאני כותבת את זה ולא רואה את זה קורה, ככה זה בחיי הדורשת המכוערת, רק מנסה להגן על עצמי קצת מפני כל הניוון, אבל גם אני יכולה להיכנס 70 פעם ביום לפייסבוק כי זה פשוט ולא דורש מחשבה, ועד לפני שנתיים הייתה לי טלוויזיה בחדר שהעפתי, ועד לפני 4 שנים כל החברים שלי היו מהאינטרנט ואני לא זוכרת אותם בכלל אבל אמרתי להם שאני אוהבת אותם, ושיחקתי המון בסימס וראיתי המון תוכניות מציאות אמריקאיות ובכיתי בקלילות, אבל זה בולשיט שגרם לי להרגיש שאני כלום, ואם אני אעשה קצת אולי אני אוכל להרגיש שאני קצת משהו, שיצרתי משהו, שאני עצמאית ואני אעריך טיפה משהו.

ואסור לי לכעוס כי הייתה לכולם כוונה טובה, ובכל זאת אני חייבת לכתוב את זה, למרות שאני בקלות אתווכח איתי עכשיו או בעוד כמה דקות.