באמת שבדרך כלל,
אם תשאלו,
אם תזכירו,
אם יעלה הנושא לאוויר כעננת עשן ורדרדה ירקרקה,
אני אכעס,
ואני אהיה מאוד מודעת לזה שטוב לי יותר עכשיו, ושבהסתכלות כללית זאת היתה טעות,
מחשלת, שהייתי מוכרחה לעבור אני מניחה, אבל טעות.
(לא שזה משנה כי בכל זאת מכונת זמן עוד לא המצאתי.)
אבל פתאום, משום מה, היה לי פרץ געגועים מחליא לחיוך ולצחוק שלו,
ולתחושה המגוכחת שמילאה אותי בלילה האחד ההוא, מלפני שבעה חודשים וחצי, ההוא שלא הייתי אמורה להיות בו,
אבל כוחן של הדמעות שמור איתי.
היה לי אז מושלם,
הייתי אז מאוד איתו,
ולרגע תמים ממושך,
רציתי בזה שוב.
חזק.
אני יודעת שניתקנו קשר לחלוטין,
ושאני היחידה שמצטערת על זה,
ושהוא כועס, ופגוע, ולגמרי בצדק,
אבל עצוב לי נורא.
באופן כללי נורא עצוב לי בזמן האחרון אם תהיתם,
היצירתיות שלי נדרסת על ידי מתמטיקה שלדית עשויה מבטון.
הסבלנות שלי נמעכת תחת רגליהם של היקרים לי מכל. (והם (הוא) באמת נורא מעטים)
באופן כללי אני מרגישה מאוד ממוסמרת לקיר,
ואני חושבת שהפעם זה לא ממש פיר.
אבל מצד שני אני בטוחה שהרוב מורכב מסתם תחושת דיכאון,
אבל לפעמים טיפ טיפה נמאס.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
