אם למישהו היה שמץ של מושג כמה בכיתי,
בעקבות חוסר ההבנה והאיכפתיות הרגעית, גדושת העלבונות והכאב של אתמול בערב במטבח,
אוי אם מישהו היה יודע...
אם למישהו היה מושג קלוש כמה בכיתי,
בעקבות תחושה מטופשת ולא הגיונית חסרת תכלית שנבעה מנושא שבכלל לא קשור אליי ובטח שאין היה אמור להיות בכוחו לפגוע בי,
והכל בגלל הדימוי העצמי הלקוי שלי,
והשינוי הקל שעובר עליי בעקבות החופש, והמחלה
אויש אם מישהו היה רואה את הכאב שבדמעות שלי,
הכאב המיותר,
או אם מישהו היה שם לב לחריטות הנאות שהענקתי לעצמי בציפורניי לאורך הגב והבטן,
או אם מישהו היה מבחין בצלקות הקטנטנות החוזרות ונשנות לאורך הזרוע החיוורת שלי,
אם מישהו היה נכנס לי לרגע אחד לראש,
ורואה את כל השיקולים שעשיתי, בנוגע לכל אותן אפשרויות מעניינות שאפשר לבצע על מנת להפסיק את קיומי בעולם הזה...
אבל אני בסדר עכשיו,
ואני הולכת להשתלט על עצמי כי בכל זאת, השנה החדשה עומדת בפתח,
ואני מחליטה שלא לקרוס תחתיה,
ואני אעשה את זה בלי יותר מדי הלקאה עצמית (אני אשתדל).
על מי אני עובדת.
(וכשאני אומרת את זה, אני אפילו לא בטוחה לאיזה חלק בפסקה האחרונה אני מתייחסת.)
באופן כללי, עצוב פה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
