הוא - במרחק שלוש וחצי שעות נסיעה באוטו רכבת ואוטובוס ביחד.
אמא ואבא- במרחק 12 שעות טיסה או 18 אם עוצרים על הדרך בפרנקפורט.
הכיתה- אי שם בצפון הארץ בטיול שנתי לובשת חולצות אמריקאיות טיפשיות בשחור לבן.
ואני - אותי השאירו לגמרי לבד, עם אותה חולצה אמריקאית מעצבנת (אני דווקא ממש מחבבת אותה אבל כרגע הכל מעצבן)
טיפשים.
טיפשים הרופאים שלא מרשים לי לעשות ספורט ומונעים ממני לשרוף קלוריות ומונעים ממני לצאת ולהינות, או לפחות להיחשב חלק מהשיכבה המסריחה שלי.
טיפשים ההורים שלי שהלכו ולא לקחו איתם את כל הסכינים והכדורים בבית, ובעצם, שלא קשרו אותי לכיסא.
טיפש הוא כי ככה הוא נולד וכי הוא פשוט טוב בהכל והכל נורא מסתדר לא
עוד יותר טיפש הוא כי בגלל שהכל כל כך טוב אצלו יש אפילו שם אחר למערכת יחסים שלנו - ואני די נשבעתי לעצמי שאני לא אחזור לזה.
טיפשה אחותי, סתם ככה כי היא הסכימה להיתקע איתי פה.
ובעיקר ממש טיפשה אני,
שהכל מציק לי והכל מפריע לי ולאף אחד אחר ממני אסור שיהיה טוב
מישהו צריך לסתור לי ולהעיף לי את השיניים אל הקיר כי מפה לבד אני כבר לא אתאפס.
אז הכנסתי קצת וורוד לשיער כי הייתי חייבת וכי אף אחד לא היה במצב של להגיד לי לא.
אז הכנתי קאפקייקס שגרמו לי לבכות כי הייתי יצירתית ולא היה פשוט יותר לצייר.
אז לא עשיתי שיעורי בית כמו שהבטחתי לעצמי וכשניסיתי זה לא ממש עבד.
אז עמדתי ובכיתי מול הכיור עם היד עמוק בגרון וחוץ מכוס וחצי של רוק שום דבר לא יצא מזה.
אז חיטטתי במגירת כדורים וקראתי את תופעות הלוואי של כולם בתקווה למצוא אחד מושלם (שנמצא ד"א - שלשולים, בחילות, הקאות, חוסר תיאבון והשאר לא קריטי) אבל לא עשיתי איתו שום דבר כי אני לא טיפשה מספיק כמו שהייתי רוצה להיות.
ואיכשהו, מצאתי את עצמי גם לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שרציתי (בערך) גם עצבנית על העולם, גם מתגעגעת לכולם וגם איכשהו עמוק בפנים ממש בסדר עם זה.
אני תמיד מפחדת שהקוראים המעטים או המזדמנים שלי יהיו כמוני,
בורחים מפוסטים ארוכים.
במראה אני כמו פיל. ברחוב אני ממש אלקטרון. (אני אשכרה מתחכמת סתם.)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
