דווקא היום חשבתי שהם חזרו לאהוב אותי כי הם רצו שאשאר לארוחת צהריים (מה שתמיד יוצר מביך בשבילי ומוזר כי אוכל צמחוני זה לא הקטע שלהם)
אבל כשהם גירשו אותי בכך שצעקו עליו שלכל דבר יש גבול נעלבתי שוב עד עמקי נשמתי
אני שונאת את זה.
אני גם שונאת את העובדה שהעלבתי את סבתא שלי סתם כי אני פוצית אגואיסטית
ואני עוד יותר שונאת את העובדה שנתתי לזה להתפוצץ בתוכי וברגע שהייתי לבד נעצתי בעצמי את הציפורניים ושרטטי את עצמי עמוק וחזק והרבה, כמו שלא היה לפחות חודש. וזה חבל כי חשבנו שזה עבר לי,
אבל הסימנים יישארו הפעם לפחות לארבעה ימים (וזה מזל כי ההורים חוזרים אז).
אבל חוץ מזה באמת שדווקא הסופש היה ממש בסדר, בישלתי הרבה (אוי זה כואב עדיין)
אני נורא אוהבת להאכיל, כואב לי יותר הקטע של לאכול את זה,
היה רומנטי להפליא ומיני להפליא מצד שני, היה טוב.
מחר יוצאים ל4 ימים של חרישות עם חיילים בגבעת חביבה,
אוי, גבעת חביבה, לא הייתי שם כבר שנה וחצי והפעם האחרונה הייתה כל כך משמעותית,
אני הולכת לנסות לשחזר את זה,
אני רוצה להתעמל כשצריך (למרות שהרופא לא בדיוק מרשה), אני רוצה לאכול בין 200 ל500 קלוריות כל היום, כמו שהיה אז,
אז ירדתי בערך שני קילו. אם אני ארד קילו, אני אהיה המאושר באדם.
אני כל כך רוצה את הסיפוק הזה שבלא לאכול, שבלהיות ללא השגחה בנושא.
גם נורא מתאים לי הארבעה ימים בלי בית ספר (חבל שיהיה צורך בלהשלים אותם)
נורא מתאים לי.
בהצלחה לי,
נראה לי.
אם כבר, יש מצב שעוד כזה חודש נראה אותו, למה אני עדיין רוצה שזה יקרה לעזאזל איתי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
