Now you got me screaming and I cannot shut up

הכל ממש בסדר.

אני חייבת להודות ששבוע שעבר היה בין השבועות היותר טעונים ואינטנסיביים שהיו לי,

אבל לא היתה לי סבלנות לכתוב, כי ניסיתי לגולל חלקים בפני יותר מדי אנשים.

אבל אני עושה את זה עכשיו כדי שזה יישאר איפשהו, ולא ייעלם לחלוטין אצלי במוח.

אז פגשתי אותו.

וזה עירער לי את הכל.

ורציתי להיעלם ולא להישאר עם כל השאלות שנוצרו אצלי בראש.

כי מהרגע שראיתי אותו, והוא היה נחמד אליי, והוא היה בטווח שלי לשלושה ימים,

איבדתי כל דבר יציב וידוע שהיה לי,

הכל פשוט התערבב לי בראש בצורה מגעילה ולא הייתה בטוחה בקשר לשום דבר

אשכרה שום דבר.

זה החזיר אותי אחורה 9 חודשים, כי אז הייתי באותו מצב, גם כן בגללו,

אבל זה היה אסור לחלוטין, ולא פיר מבחינת אנשים שהם לאו דווקא אני.

אבל לא הייתי מסוגלת להפסיק לחשוב עליו, לא הייתי מסוגלת שלא לחפש אותו, או לוודא שאני אעבור בדיוק לידו (חמש פעמים, יותר מזה זה כבר יהיה מחשיד XD)

ולא סבלתי את זה. כי שנאתי את זה, כי זה לא היה אמור להיות ככה, כי זה מיותר, וכי בעיקר נמאס לי מזה.

אבל הייתי חייבת לנצל את ההזדמנות ולדבר איתו כמה שאפשר.

והוא היה אחר. הוא היה איכפתי הרבה יותר, והרבה פחות פוץ, ולשם שינוי הוא העדיף להקשיב לי במקום לדבר רק על עצמו, למרות שאני לא בטוחה שהגיע לי...

והתגעגעתי אליו.

וזה חבל, כי שום דבר לא הולך לקרות, ובעצם טוב שכך.

(אוי אבל הוא חיבק אותי בסוף ונתן לי נשיקה על הראש ואני התמוגגתי)

ואז הייתי צריכה לחזור הביתה, לשגרה.

וההורים חזרו מחו"ל, אז השגרה באה בריצה והתנגשה בי

ואני שמחתי כי חשבתי עליו פחות, כי יש לי מישהו אחר,

שחזר בסופש והיה מושלם.

מושלם מושלם מושלם.

והבנתי עד כמה הגעגועים שהיו, היו דבילים, והערעור ההוא מיותר, כי אני בדיוק איפה שאני צריכה להיות

וטוב לי כאן.

ואני אוהבת אותו. באמת.

וזה מעולה.

והציונים שלי ממש בסדר, והם ימשיכו להיות,

ואני שואפת למינימום 85 במבחן במתמטיקה שבוע הבא, מה שמצריך שאני אלך ואלמד ואין לי כוח

אני בייאוש קל

כבר איזה חודש

ונמאס לי, אבל אף אחד לא שואל אותי ממה נמאס לי וממה לא

צחוקים.

אתמול הפלתי את החתולה כשניסיתי להוציא אותה מהרכב (והיא נכנסה כי הייתי חייבת להיות נחמדה לחתולת רחוב למרות שהזהירו אותי בדיוק ממה שיקרה) ושתי דקות אח"כ התחלתי למרר בבכי. אני פתטית.

יש לי כאבי מחזור נוראיים

וכאבי ראש עוד יותר גרועים

ובעיקר לא באלי על כלום.

כלוםכלוםכלוםכלוםכלוםכלוםכלוםכלום.

וזהו.

אני חופרת, ולא אמרתי כמעט כלום ממה שרציתי. (זה כשרון)

דווקא היום חשבתי שהם חזרו לאהוב אותי כי הם רצו שאשאר לארוחת צהריים (מה שתמיד יוצר מביך בשבילי ומוזר כי אוכל צמחוני זה לא הקטע שלהם)

אבל כשהם גירשו אותי בכך שצעקו עליו שלכל דבר יש גבול נעלבתי שוב עד עמקי נשמתי

אני שונאת את זה.

אני גם שונאת את העובדה שהעלבתי את סבתא שלי סתם כי אני פוצית אגואיסטית

ואני עוד יותר שונאת את העובדה שנתתי לזה להתפוצץ בתוכי וברגע שהייתי לבד נעצתי בעצמי את הציפורניים ושרטטי את עצמי עמוק וחזק והרבה, כמו שלא היה לפחות חודש. וזה חבל כי חשבנו שזה עבר לי,

אבל הסימנים יישארו הפעם לפחות לארבעה ימים (וזה מזל כי ההורים חוזרים אז).

אבל חוץ מזה באמת שדווקא הסופש היה ממש בסדר, בישלתי הרבה (אוי זה כואב עדיין) 
אני נורא אוהבת להאכיל, כואב לי יותר הקטע של לאכול את זה,

היה רומנטי להפליא ומיני להפליא מצד שני, היה טוב.

מחר יוצאים ל4 ימים של חרישות עם חיילים בגבעת חביבה,

אוי, גבעת חביבה, לא הייתי שם כבר שנה וחצי והפעם האחרונה הייתה כל כך משמעותית,

אני הולכת לנסות לשחזר את זה,
אני רוצה להתעמל כשצריך (למרות שהרופא לא בדיוק מרשה), אני רוצה לאכול בין 200 ל500 קלוריות כל היום, כמו שהיה אז,

אז ירדתי בערך שני קילו. אם אני ארד קילו, אני אהיה המאושר באדם.

אני כל כך רוצה את הסיפוק הזה שבלא לאכול, שבלהיות ללא השגחה בנושא.

גם נורא מתאים לי הארבעה ימים בלי בית ספר (חבל שיהיה צורך בלהשלים אותם)

נורא מתאים לי.
בהצלחה לי,

נראה לי.

אם כבר, יש מצב שעוד כזה חודש נראה אותו, למה אני עדיין רוצה שזה יקרה לעזאזל איתי. 

אני לא טובה במצבים.

לא תגידו במצבים מלחיצים או מפחידים,

פשוט במצבים בכללי,

דברים חדשים ושוליים להפליא שצריך לעשות.

אני לא טובה בלהתמודד איתם.

אני אשכרה שוקלת כבר שלושה ימים את האפשרות של האם לנצל את ההזדמנות שאני לא לומדת ולתפוס את הרכבת המזדיינת הזו למכללה או שלא.

עד לפני עשר דקות בערך הרוב אמר שלא,

כי יש לי בחילה

כי אני לחוצה

כי זה דבילי וזה בכל זאת עושה אותי לחוצה אז זה קריטי

כי אני מפחדת

כי אני אהיה בסטרס רציני שלוש שעות מחר וזאת הבטחה

כי אסור לי להיות בסטרס אלא אם באלי שמערכת החיסון שלי תקרוס עוד

כי אני מסבכת את עצמי סתם.

אבל הוא ביקש יפה,

וזה יקדים את הפגישה ביום (!) כולה פאקינג יום.

ואני חייבת את זה,

אני נורא רוצה להיות שם,

כי זה הבית החדש שלו,

כי זה סביר להניח הזדמנות מעולה לסקס בלי חשש ובלי הפרעה

כי זה יראה לי שהתבגרתי טיפה

אבל לא זה סתם גורם לי להתכווצויות שרירים מגעילות ולחוסר רצון לדבר

באלי לבכות ובאלי להקיא אבל שניהם לא יקרו.

אני רוצה לזרוק את עצמי עליו

אני מתגעגעת 

לא רק לחלק הרומנטי שבעניין

אני לא טובה בקטע של ה"רק סופשים" וגם אז יש לו משפחה עם דרישות מאוד מפורטות 

שבזמן האחרון כבר לא כוללות אותי

למה איכפת לי כל כך מזה שהם לא רוצים אותי?!

אין לי כוח לחרא הזה

אני שונאת חיילים וסטודנטים

שימותו כולם ולא יסתכלו עליי

אני מרגישה בת 12

אוף.

הוא - במרחק שלוש וחצי שעות נסיעה באוטו רכבת ואוטובוס ביחד.
אמא ואבא- במרחק 12 שעות טיסה או 18 אם עוצרים על הדרך בפרנקפורט.
הכיתה- אי שם בצפון הארץ בטיול שנתי לובשת חולצות אמריקאיות טיפשיות בשחור לבן.

ואני - אותי השאירו לגמרי לבד, עם אותה חולצה אמריקאית מעצבנת (אני דווקא ממש מחבבת אותה אבל כרגע הכל מעצבן)

טיפשים.
טיפשים הרופאים שלא מרשים לי לעשות ספורט ומונעים ממני לשרוף קלוריות ומונעים ממני לצאת ולהינות, או לפחות להיחשב חלק מהשיכבה המסריחה שלי.

טיפשים ההורים שלי שהלכו ולא לקחו איתם את כל הסכינים והכדורים בבית, ובעצם, שלא קשרו אותי לכיסא.

טיפש הוא כי ככה הוא נולד וכי הוא פשוט טוב בהכל והכל נורא מסתדר לא

עוד יותר טיפש הוא כי בגלל שהכל כל כך טוב אצלו יש אפילו שם אחר למערכת יחסים שלנו - ואני די נשבעתי לעצמי שאני לא אחזור לזה.

טיפשה אחותי, סתם ככה כי היא הסכימה להיתקע איתי פה.

ובעיקר ממש טיפשה אני,

שהכל מציק לי והכל מפריע לי ולאף אחד אחר ממני אסור שיהיה טוב

מישהו צריך לסתור לי ולהעיף לי את השיניים אל הקיר כי מפה לבד אני כבר לא אתאפס.

אז הכנסתי קצת וורוד לשיער כי הייתי חייבת וכי אף אחד לא היה במצב של להגיד לי לא.

אז הכנתי קאפקייקס שגרמו לי לבכות כי הייתי יצירתית ולא היה פשוט יותר לצייר.

אז לא עשיתי שיעורי בית כמו שהבטחתי לעצמי וכשניסיתי זה לא ממש עבד.

אז עמדתי ובכיתי מול הכיור עם היד עמוק בגרון וחוץ מכוס וחצי של רוק שום דבר לא יצא מזה.

אז חיטטתי במגירת כדורים וקראתי את תופעות הלוואי של כולם בתקווה למצוא אחד מושלם (שנמצא ד"א - שלשולים, בחילות, הקאות, חוסר תיאבון והשאר לא קריטי) אבל לא עשיתי איתו שום דבר כי אני לא טיפשה מספיק כמו שהייתי רוצה להיות.

ואיכשהו, מצאתי את עצמי גם לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שרציתי (בערך) גם עצבנית על העולם, גם מתגעגעת לכולם וגם איכשהו עמוק בפנים ממש בסדר עם זה.

אני תמיד מפחדת שהקוראים המעטים או המזדמנים שלי יהיו כמוני,
בורחים מפוסטים ארוכים.

במראה אני כמו פיל. ברחוב אני ממש אלקטרון. (אני אשכרה מתחכמת סתם.)