אני אוהבת את הימים בהם אני מצליחה לכתוב סיפורים, גם את המשונים והכועסים ♥
עד לשם.
1. לפעמים הוא ממש מביא לה את הסעיף
באטימות הזו שלו,
בחזירות
בגבריות הנשית כל כך, המתפרצת.
2. שיער חום סתמי שכזה, אסוף ברשלנות.
עיניים נפוחות מדמעות שהיא מבטיחה שהיו שלה,
והוא רחוק.
חצי שם, וחצי בכלל לא בסביבה,
קולו עייף ועצבני כמעט, מטושטש מעט דרך מסך המגע של הפלאפון.
והיא יושבת על רצפת הפרקט הקרה שבחדרה המסודרלמשעי,
מקלפת בחוסר סבלנות את העור שמסביב לציפורניים,
בשקט הזה שלה, ברגעים הללו שהיא לא מסוגלת להסביר,
כשנעלמות לה המילים,
והיא נשבעת שהיה לה המון על מה לדבר.
ואז היא פולטת בפעם החמישית "אני מתגעגעת", למרות שהיא יודעת שאחרי שלושה ימים מאז הפגישה האחרונה,
בכל פעם המילים מאבדות קמצוץ ממשמעותן.
3. "אבל היא יודעת שהיום הזה נורא ארוך, ושאין יותר מדי הזדמנויות לדבר, והיא גם אמורה לדעת שבסופי שבוע אני משתדל להיות שלה"
הוא נאנח, מתרווח מול כערת פסטה שנעשתה בחמש דקות (על השעון) של רעב, נו כזה של ימים ארוכים.
"והיא בטוח אמורה לדעת שאין לי זמן לשטויות שלה, כבר לא, לא כל יום מחדש"
אבל הוא גם ידע, בעודו מעביר אצבעות קשות, קצרות ועבות, שנכססו בקצותיהן (על ידי שיניים בהירות וישרות להפליא), בין שערות זקנו הכתומות,
משתעשע ברעיונות מצונזרים שנוהגים להיגנב אל בין מחשבותיו...
4.אצבעותיה הדקות, עם הציפורניים השבורות, הארוכות, המרוחות בצבע דובדבן, מתקתקות בלי מחשבה מיותרת אותיות מהבהבות, מלאות בהתבכיינות אחת גדולה.
(בשלב הזה, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לה זה שתגמר הסוללה למכשיר המעצבן)
לפעמים היא גם מנסה לחשב בראשה, (ממש כמו כשהיא פותרת משווה ומסרבת להיעזר במחשבון) - כמה איכפת לו, וכמה הוא כבר שם לב...
(בח"מ).
5. השעה הייתה 22:27 בערב יום שלישי, כשהיא החליטה שנמאס לה לחכות לו, שהיא כבר באמת מתגעגעת יותר מדי,
ושהשיחות איתו זה ממש כמו מסע דיג בים המלח - טיפשי וטיפשי במיוחד.
אז היא לקחה את החזייה ההיא שהוא אוהב, ואת הבושם החד, ארנק ישן, ואת המכשיר ההוא שלה. (היא חשבה גם על הקונדום התחוב ב"שר הטבעות" שמעל המיטה,
אבל החליטה שאת הנסיעה הזו היא עושה בעיקר בשביל עצמה).
אז ב"נעלי עבודה" מרופטות עם עקב גבוה, היא התניעה את האוטו הכחלחל ונסעה, מזמזמת לקולות הטרטור הנעימים של המנוע,
עד לתחנת הרכבת. שם, עלתה על זו שהגיעה בעשרים דקות איחור, בהן יכלה להתחרט, אבל היי, היא גם ככה כבר בזבזה דלק.
6. זה לא שהא לא חולה לה על התחת, ("ואיזה תחת יש לה" הוא היה ממלמל בעיניים עצומות ובנשיכת שפתו התחתונה - אפילו שזה מנהג שהוא מתעב).
"אבל לפעמים היא פשוט לא מבינה" הוא היה אומר להיא עם השדיים הגדולים שרצה ריצה כלל על הדשא,
לבושה בטייץ שחור, ואוזניות קטנות ולבנות.
7. אולי אם היה רק יוצא משהו מהרכבת ההיא לבנימינה...
אולי.
*זה פשוט מסכם דברים באופן נפלא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
