לפעמים כמו נגיד אחרי חודשיים של הזוגיות שהייתה לי הכי חשובה בעולם עושה סנפלינג עם חוט דנטלי.
משמע אנחנו כל יום מוצאים סיבה חדשה (זאת אומרת אותה אחת מלפני שלושה ימים וחצי) למה עדיף לנו לעזוב.
תאמת, שנינו סיכמנו שאם נפרד לא נפסיק את הקשר, אז אני לא מבינה בשביל מה להיפרד כי אם לא נתנתק גם הרגש שלי לא יתנתק.
אבל מצד אני מניחה שייקח לי כל כך הרבה זמן להתנתק אם ניפרד שזה בכלל לא משנה.
אני אובססיבית ודי.
באמת, ממש, באופן מעט פתטי, ואפילו די עצוב,
באופן שהחיסרון היחיד בו הוא שהוא מקשה עליי וכמעט רק עליי.
(הרי אני בנאדם כזה, כשרע לי, אני אדאג שלכל מי שנמצא איתי ברדיוס של חמישהעשר מטר, יהיה רע לפחות באותה מידה.)
אז אני לא מאמינה שאנחנו צריכים להיפד,
אני לא מאמינה שאני אחזיק מעמד אם ניפרד,
אני כבר לא בטוחה באינטרסים שלי ואני מאוד לא אוהבת את זה.
אני לוקחת הכל קשה כמו ילדה בת חמש ואני יושבת ובוכה שעות סתם.
ממש ממש סתם.
בשבילי זה לא היה סתם, עצם העובדה שבעקבות שינויי תכניות קלים הייתי צריכה ללכת והוא העדיף להישאר, ריסקה אותי כמו שמישהו דורך לך בטעות על ארמון החול. וזה היה ממש שטותי.
וזה היה לי ממש קשה באופן שלא יכולתי לתאר.
ואת האמת שהיה לי דווקא יום ממש מוצלח (אני כמובן לא אזכור אותו ככה.)
הכל מייאש אותי.
התייאשתי משנת הלימודים כבר עכשיו וזה לא מאוד חיובי.
אוף אוף אוף אוף אוף
אני רק רוצה שיאהבו אותי,
זה באמת נורא מדכא להרגיש חנוקים ובודדים אפילו שכולם נורא אוהבים אותך,
כי זה בכלל לא משנה, ובעצם זה גם לא כזה בטוח.
“Either it brings tears to their eyes, or else -"
"Or else what?" said Alice, for the Knight had made a sudden pause.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
