אכן! הוא הגיע! סוף סוף! מצטערת על העיכוב, באמת שאני מסובכת כשזה מגיע לכתיבה. יש פשוט תקופות שקשה לי להתיישב ולכתוב לאורך זמן, ואני פשוט מתחרפנת בזמן הכתיבה. אבל הנה, סיימתי לכתוב את הפרק, ואני מקווה שהצלחתי לכתוב אותו כראוי. עכשיו כמה דקות אחרי חצות, ורק סיימתי לכתוב אותו, אבל אני מעלה אותו עכשיו בכל זאת (כדי לא לדחות את זה עוד יותר, וגם כי על יותר מחצי ממנו עברתי לפחות שלוש פעמים, ו-וורד לא מוצא לי אף טעויות בפרק).

אז תהנו, ואל תשכחו לספר לי מה דעתכן! תודה לכל הקוראים שהמשיכו להכנס כל הזמן ולהתעדכן.

כדי להזכיר לכן מה קרה לפני שנוצר העיכוב הענק הזה, הנה סיכום קצרצר: סילביה נתקלה במקרה בנסיך אוסקר בחדר המוזיקה, וההתנהגות של אוסקר הפתיעה מאוד את סילביה והבהילה אותה, ולכן הוא החליט להתנצל עם זר ורדים שאותו הוא העניק לה לעיניי כולן בשיעור הריקוד הראשון שלהן.

עריכה: שכחתי להגיד שאין לי כבר את רשימת הקבועים, אז מי שבאמת מעוניין לקבל הודעה כשעולה הפרק הבא, תרשמו לי על כך בתגובות!

פרק שישי: טרור נסיכותי

סילביה ידעה שלא יהיה ניתן להתחמק משמועות אחרי מה שקרה בשיעור הריקוד הראשון, אך היא לא תיארה לעצמה שהן יגיעו לממדים גדולים כל כך, ובמהירות כזו. היא גם לא ציפתה שכל כך הרבה בנות יאמינו לשטויות שנאמרו, כמו השמועה שסילביה היא בעצם נסיכה מארץ זרה ושהיא מנסה לגנוב את הנסיך אוסקר מלַסְקָה ולגרום לו למלוך יחד איתה בארצה. זו הייתה השמועה הכי מטופשת בעיניה של סילביה, אפילו יותר מטופשת מהשמועה שהנסיך אוסקר כבר בחר בה כנסיכה, אבל מתעכב להודיע על כך רשמית מפני שהוא מתבייש בסילביה, שמועה אשר הכעיסה אותה יותר מאשר פגעה ברגשותיה. היא הרגישה שהשמועות מתרבות רק כדי לפגוע בה ובביטחונה העצמי, במטרה להרחיק אותה מאוסקר. היא לא האמינה שיש מישהו שבאמת מאמין לשמועות מגוחכות אלו.

משרלוט סילביה חששה, הרי איתה היא תאלץ לישון באותו החדר. שרלוט הייתה כמו עוף דורס מסביב לנסיך, גם אם היא לא באמת הייתה סביבו, ותמיד רק צפתה בו מרחוק. למרות זאת, היא תמיד סיפרה לבנות אחרות על תקריות והתרחשויות בינה לבין אוסקר, אשר לא באמת קרו, כדי לנסות ולגרום להן לוותר עליו. בראשה, הנסיך אוסקר כבר מזמן היה שלה, אולי אף עוד מלידה, ועל פי דבריה לבנות האחרות באקדמיה, הנסיך מתקשה להוריד ממנה את הידיים. כשנודע לשרלוט על כך שסילביה העזה לקבל מהנסיך שלה זר ורדים, זה היה כמו התפרצות הר געש.

סילביה הייתה במטבח הקטן, על יד החלון, עם ספל תה עם דבש בידיה, מתחממת בעזרתו בעוד הרוח הקרה מלטפת את פניה. היא סקרה בעיניה את החצר, מנסה למצוא שוב את הבחורה שראתה עם אדגר בפעם ההיא, ושלא נראתה מאז. שרלוט הגיעה כמו סופה פתאומית. תחילה נשמעו קולות צעדים כבדים ומהירים במסדרון שסילביה לא התייחסה אליהם במיוחד ורק המשיכה להביט מהחלון בדממה, ואז הופיעה שרלוט בכניסה למטבח, אך סילביה לא הסתובבה להביט בה. שרלוט הביטה בסילביה בכעס, ופלטה את הצרחה הכי צורמת שיצא לאוזניה של סילביה לשמוע אי פעם. סילביה הופתעה כל כך שהיא שפכה בטעות מעט מהתה החם על הקרדיגן הבהיר שלבשה מעל שמלתה. מספר בנות בסביבת המקום במסדרונות הביטו בשרלוט בתהייה וסקרנות.

סילביה שלחה מבט מבוהל לעבר שרלוט, אשר עיניה הכחולות הביטו באיום ישירות בזגוגיות משקפיה של סילביה כמנסות לנפץ אותן. לאחר מכן פנתה להביט במרירות בכתם הרטוב והחדש שעל בגדה. חוסר התגובה מצידה של סילביה הכעיס את שרלוט עוד יותר, והיא פתחה בצעקות.

"איך יכולת, סילבי?!" שאגתה גרמה לסילביה לחזור להביט בה מיידית. "אם בכלל קוראים לך ככה," היא השתמשה בשורות שפעם שמעה בטלוויזיה. "איך יכולת לשקר לי ככה?!"

סילביה הייתה כבר רגילה לדרמות היום-יום של שרלוט, ובכל זאת לא רצתה לעורר אחת נוספת. "קוראים לי סילביה, לא סילבי," השיבה סילביה ברוגז, כשהיא מתקדמת לעבר הכיור ומניחה בו את ספל התה שלה. "ואני לא שיקרתי לך, אני בכלל לא מבינה על מה את מדברת." היא פתחה את ברז המים, ובעזרת המים הקרירים החלה להרטיב את כתם התה. כשהבינה שזה לא עוזר, היא הפסיקה וחזרה להביט בשרלוט בשקט, משדרת קור רוח בעוד בתוכה פעימות ליבה מאיצות. שרלוט רק המשיכה לבהות בסילביה בכעס. "את מתנהגת ככה בגלל הוורדים שקיבלתי מאוסקר?"

"אז פתאום את כן מבינה במה מדובר!" מיהרה שרלוט להשיב בקול מלגלג. "את אמרת שאת בכלל לא מעוניינת בו!"

סילביה הרימה את קולה גם היא. "זאת בסך הכל הייתה הדרך המטופשת של אוסקר לבקש ממני סליחה!" היא נשפה אוויר מאפה בכעס. "את אמורה לפנות אליו עם התלונות!"

"למה הוא בכלל היה צריך לבקש ממך סליחה?" שאלה שרלוט בנימה אשר מציבה את סילביה שוב בעמדת הנאשם.

סילביה פלטה אנחת ייאוש וגלגלה את עיניה. "כשפגשתי אותו," התחילה סילביה להסביר, ולפני שהספיקה שרלוט להתפרץ לדבריה היא הוסיפה, "במקרה! הוא הבהיל אותי קצת, לא במכוון, ואז ברוב טיפשותו הוא החליט להביא לי פרחים, כנראה כדי שאני לא אהיה בעלת רגשות שליליים כלפיו ולא אהרוס לו את המוניטין."

שרלוט פערה את פיה ועיוותה את פניה כלא מאמינה למשמע אוזניה. "איך את יכולה להגיד דברים כאלה על אוסקר שלי?" סילביה הופתעה מהשינוי החד בגישתה של שרלוט לעניין. "הוא בוודאי עשה זאת מכוונות טובות בלבד!"

סילביה הביטה בשרלוט המומה. "טוב," הסכימה ביובש. "ובכל זאת, לא משנה מה השמועות אומרות, אני לא מעוניינת בו, אפילו לא קצת. למעשה, אני אשמח מאוד אם תמשיכי לספר לכולן שהנסיך שלך, זה יחסוך לי צרות ושקרים נוספים לגביי." שרלוט רק השיבה לה מבט כעוס.

סילביה חזרה לחדרה כדי להחליף את הקרדיגן המוכתם באחד נקי. על יד מיטתה, בפינה, היה מוסתר זר הוורדים שהיא השתדלה להסתיר משרלוט, החל מהכנסתו לחדר בשעת ערב מאוחרת, בחושך, מתחת לבגדיה, ועד דחיסתו מאחורי הארון. סילביה נאנחה, התכנית הזו לא עבדה. היא בעטה בכעס בפרחים שכבר החלו להתנוון מהמחסור במים. לאחר מכן פנתה לעבר החלון ליד מיטתה, וניסתה להרים אותו ולפתוח אותו בכוח, כדי שתוכל לזרוק את זר הוורדים מהחלון, אך ללא הצלחה. חלונות החדרים אטומים ואינם ניתנים לפתיחה. סילביה ויתרה ופתנה להוציא מהארון את הקרדיגן האחר שקיבלה, השחור. את הקרדיגן המוכתם היא זרקה לסלסלת הכביסה.

כשהגיע היום בו סיימה סילביה לקרוא את הספר אשר קראה בשיעורים שכינתה בשם "השיעורים המיותרים", הגיע הזמן לדוג ספר חדש בספריית האקדמיה. הספר שקראה שעמם אותה, אך היא המשיכה לקרוא אותו עד הסוף, מפני ששיעורים אלו שעממו אותה אף יותר. היא צעדה במסדרונות כשהספר בידה, מתקדמת לכיוון הספרייה בחברת עצמה. מנגינת פסנתר עמומה הרתיעה את סילביה, והיא המשיכה לצעוד בצעדים איטיים ושקטים. רק לא שוב, חשבה. ככל שהתקרבה אל חדר המוזיקה שממוקם בדרכה לספרייה, מנגינת הפסנתר נהייתה יותר ברורה, ולפני שהספיקה להגיע אל חדר המוזיקה, המנגינה הפסיקה ושרר שוב שקט. סילביה קפאה במקומה. אולי זה אומר שאוסקר מתכוון לצאת כל רגע? אולי כדאי להתחבא? אבל אז החלה להתנגן מנגינת כינור, מהירה ועליזה. סילביה הופתעה, והחלה להתקדם כעת בסקרנות לעבר דלת חדר המוזיקה, אשר גם הפעם הייתה פתוחה לרווחה. היא נצמדה אל הקיר החיצוני וניסתה להציץ, נותנת רק לחלק קטן מהראש שלה לבצבץ. היא הביטה לתוך חלל החדר. על כיסא הפסנתר ישב אדגר, גבו מופנה אל הפסנתר ומבטו על הבחורה הבלונדינית אשר מנגנת על הכינור. אדגר נראה משועשע מהנגינה המהירה, גיחוכים קלים נפלטו משפתיו. במרחק מה מהם עמדו קווין הג'ינג'י וליאון בעל פני הבובה, כשבזרועותיו שרוי ברפיון שרירים חתול שמן ופרוותי מאוד בצבע עשן. נראה כי לחתול השמן נוח מאוד, ואילו על פניו של ליאון הייתה הבעת פנים חרדה, והוא החווה בזרועותיו שהוא רוצה בכל ליבו למסור את החתול לזרועותיו של קווין. קווין בתגובה החביא את ידיו מאחורי גבו וחייך חיוך גדול חושף שיניים.

הבחורה הבלונדינית הפגינה הרבה רגש בנגינתה, מזיזה גם את היד האוחזת בקשת וגם את השנייה המחזיקה בצוואר הכינור ומשחקת בגובה הצלילים. הנגינה המהירה שלה נראתה כמו ריקוד חינני, ושיערה הארוך והגלי רקד יחד איתה לצליליו של הכינור. הבחורה עצמה השאירה את עיניה עצומות, ועל שפתיה היה חיוך. סילביה הופתעה מהעובדה שגם היא, כמו הבחורה עם השיער החצילי, לא לבשה את תלבושת האקדמיה, לפחות לא לגמרי. במקום זה, היא לבשה שמלה שחורה שהגיעה עד לברכיה, וכדי לכסות את שאר הרגליים החשופות היא לבשה גרביונים חמים, שסילביה זיהתה כאותם גרביונים שכולן קיבלו ביום הגעתן לאקדמיה, וכך גם הקרדיגן שלבשה הבחורה.

לא לקח זמן רב עד שאחד מהנוכחים בחדר הבחין בראשה של סילביה. זה היה קווין.

"סילביה!" הוא קרא אליה בקול, מביט לכיוונה ולא מותיר לה ברירה אלא לחשוף את עצמה ולעמוד בגלוי ישירות בדלת חדר המוזיקה.

כתגובה, חדלה הבחורה הבלונדינית לנגן. היא פקחה את עיניה, ולמרות האור האפלולי שנכנס אל חדר המוזיקה בשל הווילונות הכהים, ניתן היה להבחין כי עיניה בהירות. סילביה עמדה בכניסה, נבוכה, ונופפה בידה לשלום לעברם של קווין וליאון שהביטו בה. היא העיפה מבט באדגר, עיניו התמקדו בה וגבותיו היו מורמות בפליאה. לאחר מכן שלחה מבט קצר לעבר הבחורה, שהיה מלווה בחיוך נבוך. הבחורה השיבה לסילביה חיוך מנומס. מבלי להגיד מילה, סילביה נופפה בספרה לעברם של קווין וליאון, במחווה לכך שפניה מועדות לספרייה, ומיהרה להסתלק משם.

כשפתחה את דלת הספרייה הכבדה, היא שמעה את נגינת הכינור מתחדשת. כשנכנסה לספרייה ושחררה את הדלת, היא ציפתה לשמוע את הדלת נסגרת ברעש, אך הרעש לא נשמע. היא סובבה את צווארה לאחור, שם גילתה את אדגר עומד בכניסה, מחזיק בידו את הדלת ומונע ממנה להסגר. הוא נכנס פנימה, אך לא אמר דבר, וסילביה החליטה פשוט להתעלם ממנו. בתנועה חדה היא סובבה את צווארה חזרה, נותנת לשיערה האסוף לזנב ארוך לחתוך את האוויר בתעופה.

היא החלה להתקדם לקראת אזור ספרי המתח, חולפת על פני מדפי ספרים רבים, בעוד שאדגר עוקב אחריה בצורה גלויה, מבלי לומר מילה. בעיני סילביה זה היה אבסורד ומביך, ואילו אדגר נראה מרוצה מהעניין, בעוד שחיוך משועשע על פניו.

בספרייה, כמו בכל פעם שסילביה ביקרה בה, היה מספר מצומצם של בנות, אך הפעם המעטות שהיו במקום, ובנוסף גם הספרנית עצמה, הביטו במחזה - ספק משום השמועות שרצו באקדמיה לגבי סילביה והנסיך אוסקר, וספק משום שרדף אחריה הנסיך הידוע-לשמצה אדגר.

אדגר האיץ לפתע את צעדיו ושלח יד ארוכה לעבר שיערה של סילביה, חוטף בזריזות את גומיית השיער שהחזיקה את שיערה בקבוצה אחת. סילביה הרגישה את שיערה מיד מתפזר בליטוף על עורפה. מפאת ההפתעה היא נעצרה במקומה, והביטה באדגר חולף על פניה במהירות, כאילו לא עשה דבר, מתחיל לבחון ספרים על אחד מהמדפים.

סילביה התקדמה לעבר אדגר בשקט, בכדי לא לעורר מהומה. הוא המשיך לשחק כאילו לא קרה דבר, ורק הוציא בשלווה ספר מהמדף. "תחזיר את זה," אמרה סילביה בקול מרוגז.

אדגר הביט בה בהבעה מופתעת מזויפת, והחזיר את הספר למקומו.

"לא את הספר!" הרימה סילביה את קולה. "את הגומייה!"

אדגר השיב לה במבט מופתע מזויף נוסף. "איך זה שאת תמיד מופיעה במקום שבו אני נמצא?" שאל, משועשע.

סילביה קימטה את העור בין גבותיה במחשבה עמוקה. "על מה אתה מדבר? רק פעם אחת נפגשנו במקרה, וזה היה כשאתה ובני הדודים שלך פלשתם למטבח במגורי הבנות באמצע הלילה!"

אדגר נראה מהורהר. "באמת?" שאל, מופתע הפעם באמת. "אני לא מכיר אותך מאיפשהו? את נראית לי מוכרת."

סילביה התרגזה אף יותר. "תחזיר לי את הגומייה! אני לא מכירה אותך, תטריד מישהי אחרת!"

"לא," השיב בפשטות שהרתיחה את סילביה. "את בטוחה? את במקרה ממשפחת דָרְסי?"

"אני בטוחה, ושם המשפחה שלי הוא קָאדֶט. קוראים לי סילביה קאדט, ואף פעם לא הכרנו. עכשיו תחזיר לי את הגומייה ותחזור לבחורות שלך."

"הבחורות שלי?" שאל אדגר, נדהם. "למה את צריכה את הגומייה הזאת? זה לא יפה כשהשיער תמיד אסוף, תראי את עצמך עכשיו – את נראית הרבה פחות נורא."

סילביה הופתעה. הרבה פחות נורא? היא תהתה אם זו הייתה מחמאה. אם כן, הוא ממש גרוע בלהחמיא לבחורות. היא הרגישה את הדם זורם ללחייה וגורם להן לעטות גוון וורדרד. היא העבירה את הספר שסיימה לקרוא ליד השנייה, והביטה בשקט באדגר אשר החל במשהו משונה. עם הגומייה של סילביה סביב כף ידו, הוא החל לאסוף קבוצת שיער על ראשו. הוא הסתבך מעט עם הצורה שבה עובדת טכניקת קשירת הגומייה בשיער, אך לבסוף הצליח, והתוצאה הייתה זנב קטנטן ומגוחך בקדמת ראשו. סילביה לא הספיקה לעצור את הצחוק שהתפרץ מתוכה בבת אחת, והצחוק שלה גרר אחריו גם צחוק מצדו של אדגר.

"ככה את נראית כשאת אוספת את השיער!" קרא כשהצליח לעצור את צחוקו.

סילביה עיוותה את פניה, והייתה מחוסרת מילים. היא שלחה את ידה הפנויה לעבר השיער של אדגר, אך הוא הגיע לשם לפניה והחזיק שוב בידו את גומיית השיער. לבסוף אדגר החליט להציג מול סילביה את כף ידו פתוחה, כשהגומייה נחה עליה, ובדיוק כשסילביה התקדמה לעבר הגומייה, אדגר חטף ממנה גם את משקפי הראייה שלה. סילביה נותרה ללא גומיית שיער וללא משקפי ראייה, ועל כך היא שמטה את זרועותיה לצדי גופה בייאוש. אדגר נראה מופתע מהמראה החדש של סילביה. הוא התקרב מעט אל פניה, בוחן את צבעי עיניה השונים בסקרנות. לבסוף שב לעמוד כרגיל ואמר, "העיניים שלך בצבעים שונים, את יודעת?"

סילביה פלטה אנקה מיוסרת, והחליטה להפסיק להתייחס אליו ולחזור להתמקד במטרה בשבילה הגיעה לספרייה מלכתחילה – ספר חדש לקריאה. היא החלה לחפש ספר ספציפי שכמעט השאילה בפעם הקודמת. היא חיפשה אותו על המדף שעליו זכרה שהיה מונח, בוחנת את הספרים קודם לפי צבע כריכתם, ולאחר מכן גם מנסה לקרוא את שמות הספרים שנראו לה כעת במטושטש. במהרה היא מצאה את הספר שחיפשה, וללא היסוס פתחה בצעדים זריזים לעבר הספרנית. הספרנית קפצה קלות במקומה ועברה במהירות להביט במסך המחשב שלה, משתדלת להסתיר את העובדה שעקבה בעיניה אחרי סילביה ואדגר.

בעבודתה בספרייה של אקדמיית המלוכה היא לא זכתה להרבה ריגושים, והנה פתאום, שני מרכזי שמועות גדולים הגיעו יחד לספרייה שלה, כל מה שהיה חסר בחבילה הוא הנסיך יורש העצר, אוסקר. בעוד שרוב הבנות באקדמיה לא ידעו איך סילביה קאדט באמת נראית, אלא רק על פי תיאורים מפי בנות אחרות, אשר כמובן תיארו את סילביה כיצור נתעב, הספרנית זכרה אותה מהפעם הקודמת שסילביה השאילה ספר יחד עם החברה הבהירה שלה, וזיהתה אותה ברגע שנכנסה לספרייה עם אדגר שהזדנב אחריה. העובדה שהנסיך אדגר נגרר אחריה העצימה את אמונתה של הספרנית בכמה מהשמועות ששמעה מפי הבנות שעברו בספרייה.

סילביה שמטה בכעס וברעש את שני הספרים – זה שסיימה לקרוא וזה שבחרה כעת - על דלפק הספרנית הגבוה, ובכך גרמה לספרנית לקפוץ מהפתעה בשנית.

"תחזיר לי הכל ולך בחזרה אל הבלונדינית שלך," סיננה סילביה מבין שיניה מבלי להסתכל באדגר. אדגר נעמד על ידה כשהגומייה שלה נחה על פרק כף ידו, ובידו מחזיק את אחת מידיות משקפי הראייה של סילביה בין האגודל והאצבע המורה. הספרנית התפנתה לבסוף ולקחה את הספרים, משאירה אוזן קשבת למקרה שתשמע משהו מעניין נוסף. אדגר היה כל כך שקט שסילביה הסתובבה להביט בו, וראתה שעל פניו הבעה רצינית וכועסת.

"הבלונדינית?" הוא חזר אחרי סילביה בקרירות. "אני עוד בסדר עם העובדה שאת אף פעם לא פונה אליי בתואר שמגיע לי, כי אני רגיל לזה ואף אחד לא מתייחס אליי כמו אל נסיך, ואת גם לא קדה קידה. כאילו, לא לימדו אותך לעשות את זה, ממש בהתחלה? ובכלל-" אדגר הבין שהוא סוטה מהנושא שרצה לגעור בסילביה לגביו ועצר. "לא משנה. כל הדברים האלה שאת עושה, נניח אותם בצד לרגע," הוא החל לנפנף במשקפיה של סילביה בלהט כזה שהתחיל להדאיג אותה, והספרנית החליקה את הספר החדש של סילביה באיטיות בחזרה על הדלפק. "אבל זה כבר מוגזם! איך את מעזה לקרוא לנסיכה אלייר 'הבלונדינית'? למרות כל מה שהיא עברה, היא ממשיכה לייצג את הממלכה בצורה-" דבריו של אדגר נקטעו ברגע שהועפו מידו משקפיה של סילביה מעל לראשה של הספרנית, ונופצו בחוזקה על הקיר מאחוריה. הספרנית נפלה מכיסאה בבהלה שלוותה בצווחה. אדגר נשאר עם פה פתוח, קטוע באמצע המשפט, ואילו סילביה כמעט פרצה בבכי.

"קאדט..." פנה אליה אדגר בשקט. "אני מתנצל, באמת..."

הספרנית הרימה את מה שנשאר מהמשקפיים בחתיכות, והניחה אותן על הדלפק על יד ספרה של סילביה. "אוי," פלטה הספרנית.

סילביה החלה לבחון את החתיכות. הזגוגיות – אחת שבורה לשלוש חתיכות שונות בגודלן, השנייה מלאה בסדקים, ואחת מהידיות נפלה ממקומה. היא הרימה את הזגוגית הסדוקה וניסתה לראות דרכה, מחזיקה את הדמעות בפנים, אך לא ניתן היה לראות איתה דבר. היא הניחה אותה בכעס ליד שאר החתיכות, ופנתה להביט באדגר.

"הנסיך שבר לי את המשקפיים, אמא," מלמלה סילביה בקול שבור. "זה מה שאני אצטרך להגיד לה? אני לא יכולה לראות עכשיו כלום! כל הכבוד, הנסיך!"

"קאדט-"

"תעזוב אותי בשקט! אל תתקרב אליי יותר אף פעם, אל תדבר איתי שוב לעולם!" היא צעקה בקול שהדהד בכל חלל הספרייה, וגרמה לכל הנוכחים בספרייה להביט לכיוונה. "אני לא גרה בארמון, אמא שלי לא יכולה לקנות לי זוג משקפיים חדשים כל יום! אז תודה לך, הנסיך!" היא השתמשה בתואר שלו, כמו שהוא רצה, אך לא בטון שהוא קיווה לו. סילביה לקחה את הספר מהדלפק ופתחה בריצה אל מחוץ לספרייה.

"קאדט, חכי רגע!" קרא אחריה אדגר, אך הוא נשאר להביט בחתיכות שנותרו מהמשקפיים בעוד שסילביה טורקת אחריה את הדלת הכבדה.

סילביה שכבה במיטתה דקות ארוכות בעוד שהסלולרי שלה נח לידה על השמיכה המבולגנת. היא חשבה האם באמת כדאי לה להתקשר לאמהּ ולספר לה על המשקפיים השבורים, הרי אמא שלה לא תאמין לסיפור "הנסיך שבר לי את המשקפיים", אלא מיד תחשוב שזהו תירוץ עלוב ושסילביה צריכה להפסיק לדבר רעות על המלוכה.

החדר היה ריק ושקט לגמרי, והשקט המרגיע נמשך עד שלפתע נשמעו מהומות במסדרון. סילביה דחתה את השיחה עם אמהּ למועד מאוחר יותר, ובינתיים היא החליטה לצאת מהחדר ולברר מה קורה במסדרון. עד מהרה היא גילתה שזו הייתה טעות מרה.

המסדרון היה עמוס בבנות רועמות וזועמות בשלל צבעי בגדי האקדמיה, והן חיפשו אחרי משהו. אחרי מישהי.

סילביה הביטה בהן מדברות בזעם עם הבנות באחד מהחדרים לרגע, אך מיד לאחר מכן מישהי זיהתה את סילביה וצווחה, "זאת היא! שם!"

סילביה הרגישה עכשיו את כל עשרות זוגות העיניים מסתכלות רק עליה, ולמרות שראייתה הייתה כעת לא ממוקדת, היא ידעה שהן כולן מתקדמות לקראתה. במהירות הן סגרו עליה, צועקות לעברה מילים גסות ומגנות אותה על כך שניסתה לחבל בסיכויים שלהן עם הנסיך.

בקהל, סילביה הצליחה להבחין בראשה של ליליאן, כשהיא קוראת לעברה מעל ההמון, "כנסי פנימה!"

סילביה הביטה לעבר הדלת, שם חסמה את דרכה נערה נוספת, מחזיקה את הידית ומחייכת ברשעות. ליליאן נעלמה מהקהל בפעם הבאה שסילביה הביטה סביב, והפעם היא הבחינה בראשה של שרלוט. שרלוט עמדה צמודה לקיר והביטה במחזה בקרירות.

סילביה הביטה בה המומה, עד שמתוך הקהל צעדה קדימה נערה אשר סילביה מיד הבחינה שחסרה לה נעל עקב אחת. את האבדה מצאה סילביה בידה של הנערה. היא החזיקה בחוזקה ובאיום בנעל העקב כך שקימטה מעט את צדדיה. הנערה נראתה זועמת, והיא דיברה אל סילביה בצעקות.

"חשבת שתוכלי פשוט לבוא לכאן ולפתות את הנסיך אוסקר?" הטון של הנערה הזכיר לסילביה את הטון של המורה לספורט שלה בבית הספר, כשהיא צעקה על הבנות בכיתתה שהן רכרוכיות. "שכבת איתו, פרוצה שכמוך?!"

זו הייתה שמועה שלסילביה עוד לא יצא לשמוע. היא פתחה את פיה כדי לענות ולומר שזה לא קרה, שזאת רק שמועה, ואין לה שום קשר לנסיך, אך לפני שהספיקה לומר דבר להגנתה, האיצה לעבר פניה אותה יד שהחזיקה בנעל העקב, ואת אותו העקב הכניסה הנערה בפניה של סילביה בתנועה חזקה כל כך שהעיפה לאחר המכה את הנעל אל הרצפה. סילביה לא הספיקה להתחמק, אלא רק להסיט מעט את פניה לפני המכה, כך שרק העור מעל הגבה השמאלית נפגע, ואילו האף שלה נשרט במעט. בנות בקהל פלטו קולות בהלה, הן לא ציפו לאלימות פיזית כזו רצינית, הן בסך הכל רצו להרתיע מעט את סילביה, אך הן גם לא ניסו לעצור את הנערה. סילביה שלחה את אצבעותיה לאזור הפגיעה אשר פעם בכאבים חדים. היא הרגישה רטיבות באצבעותיה, ופתנה להביט בהן. גם בלי משקפיים היה ניתן לזהות את הדם בקלות. אצבעותיה התמלאו בדם, והיא הרגישה אותו נוטף גם לעבר הגבה שלה באיטיות. היא פלטה קללה גסה, והרימה במהירות את הנעל מהרצפה, לפני שהנערה תשיג אותה חזרה.

"את רוצה עוד?" התגרתה בה הנערה האלימה. "יש לי עוד נעל בשבילך!"

ברגע שהנערה התכופפה להוריד את הנעל השנייה, תפסה אותה נערה נוספת בניסיון לעצור בעדה מלפגוע בסילביה עוד.

"די, מספיק," מלמלה הנערה האחרת, בעוד שהראשונה ממשיכה לנסות להגיע אל הנעל האחרת.

סילביה ניצלה את ההזדמנות לנסות להיכנס חזרה לתוך החדר שלה. הנערה שהשגיחה על הדלת לא ריחמה במיוחד על סילביה ועל כך שדם נוזל לה כבר לאורך האף, אבל נרתעה כהוגן כשסילביה נגעה בשמלתה ביד מרוחה בדם, כשהיא ניסתה להזיז אותה. עם הנעל בידה האחרת, סילביה נכנסה מהר לתוך החדר וסגרה את הדלת. היא החזיקה בכל הכוח בידית, אך היו שם בנות רבות מידי בשביל שתוכל למנוע מהן להיכנס, והמפתח שלה לחדר נח למעלה, על יד שאר חפציה. לפני שהן פרצו את הדלת, היא מיהרה להיכנס לתוך חדר המקלחת ולנעול את הדלת. הבנות כבר נכנסו לחדר וכמה מהן דפקו בחוזקה באגרופיהן בדלת חדר המקלחת בעוד שאחרות צועקות לעבר סילביה. סילביה סוף סוף נשמה לרווחה. היא הביטה בעצמה במראה הגדולה וראתה את שובל הדם שנוצר על פניה. היא זרקה את הנעל של הנערה האלימה אל תוך האסלה, ומבלי ולחשוב הורידה את המים, שכמובן לא הצליחו לשטוף אותה, ולאחר מכן פנתה לפתוח ברז בידיים רועדות, בעוד שבחוץ ממשיכות הבנות להרעיד את הדלת ברעש. כשהחלה לשטוף את הדם מהפנים לפתע הפסיקו הדפיקות והצעקות, והן התחלפו בקול מוכר של אישה מבוגרת.

"מה קורה כאן?!"

סילביה האזינה לצעקותיה בזמן שהיא מנגבת סביב הפצע. הדם לא הפסיק לנזול ממנו, אך הוא בהחלט דימם כבר פחות.

"איפה אתן חושבות שאתן נמצאות?! זאת ממש ברבריות! אתן הגעתן לאקדמיה המלכותית, למען השם! כולן מיד לבוא אחריי! אל תנסו אפילו להתחמק!"

סילביה התקרבה אל דלת המקלחת, מצמידה את אוזנה כדי להקשיב. פתאום נשמע קול מוכר קורא בשמה, ואז עוד אחד. היא סובבה במהרה את המפתח הבנוי בתוך דלת חדר המקלחת, ופתחה את הדלת בזהירות, בודקת קודם שאין שום בנות עוינות בחוץ. בחדר היא מצאה את ליליאן יחד עם אודרי ועם קווין. על פני כולם נראתה דאגה, והם כולם יחד פלטו את שמה של סילביה בנימה מלאת רחמים כאשר ראו אותה. עכשיו כשהרגישה כבר שהיא בטוחה, שריריה של סילביה החלו לרעוד ללא שליטה, ורגליה קרסו מתחתיה, כופים עליה להתיישב על הרצפה.