אני פשוט לא מאמינה שאני מוצאת את עצמי מעדכנת את הבלוג עם פרק חדש בשעה שלוש בבוקר, אבל זה רק בגלל שהרגלי השינה שלי השתבשו מעט לאחרונה, ואני ישנה כל שעות הבוקר. אז לפני שאני נעלמת לכמה ימים, הנה, אני מעלה את הפרק השביעי, והפעם הוא הגיע די מהר. לא?

אני מתקשה להאמין שלקחו לי שבעה פרקים להגיע לשלב הזה של הסיפור. אני חייבת לספר לכם שאני לא תכננתי שום דבר רציני לסיפור הזה. הוא אפילו לא מהז'אנר האהוב עליי (פנטזיה). בסך הכל עלה לי רעיון משעשע ושונה לסיפור, בסך הכל רציתי מנוחה מהסיפורים המסובכים שלי, בסך הכל רציתי לכתוב סיפור קצר ופשוט, ואפילו לא היה לי אכפת אם הוא יהיה קצת מובן-מאליו, רק רציתי לכתוב משהו שייתן לי מנוחה. אפשר גם לראות בהבדל שבין אורך הפרק הראשון (שאגב, אני ממש רוצה לשכתב ולהוסיף לו, כי הוא ממש מביש אותי) ובין שאר הפרקים. אני בטוחה שזה רק בזכות התמיכה הגדולה של הקוראים שהנתנו רגע מזמנם כדי להגיב לי ולתת לי תמריץ להמשיך עם הסיפור, ולהמשיך איתו ברצינות יתרה. אני באמת שיניתי המון פרטים בנוגע לעלילת הסיפור ובנוגע לסופו, וחשבתי רבות על דרכים מעניינות שיובילו לסיום טוב של הסיפור, ואני מקווה מאוד שאצליח להגיע לשם כמו שצריך.

אז הנה הפרק השביעי, ושלא תעזו להתחיל בכך שתציצו למשפטים האחרונים בפרק!!

וכמו שאמרתי - אם אני לא עניתי לכם על התגובה, זה מכיוון שאני לא אהיה פה בימים הקרובים.

אני והוורד שלי לא מצאנו שגיאות הקלדה נוספות, אז אם אתם מוצאים - בבקשה תרשמו לי בתגובות איפה יש שגיאה.

ודבר אחרון - מי שרוצה שאודיע לו כשהפרק הבא עולה, אל תשכחו להודיע לי בתגובות על כך.

פרק 7: תרפיה למתחילים

אודרי, ליליאן וקווין התנשפו בכבדות, מביטים המומים בסילביה הישובה על הרצפה. שריריה רעדו והיא אימצה את עצמה להביט בהם מלמטה, מותחת את צווארה ככל האפשר בעוד שדמעה אחר דמעה זולגות מעיניה.

אף אחד מהם עוד לא ראה את סילביה כל כך חסרת אונים, כל כך זקוקה לעזרה. הם היו רגילים לכך שסילביה הייתה בחברת עצמה רוב שעות היום, אי שם שקועה במחשבותיה. גם בשיעורים סילביה הייתה שקטה מאוד ולא הסתובבה לאף כיוון לדבר עם איש, אפילו לא בשיעורים המשעממים ביותר, אותם העדיפה להעביר בקריאת ספרים. רבים חשבו שסילביה מוזרה, אחרים מצאו אותה מסתורית. ועכשיו, סילביה נגלתה לנגד עיניהם כל כך אנושית.

קווין התעשת ומיהר לעזור לסילביה להתרומם מהרצפה. לאחר מכן הוציא מטפחת לבנבנה מכיס מכנסיו ומסר אותה לידי סילביה. היא נאחזה במטפחת מבלי לשאול דבר. "תעצרי עם זה את הדם," הורה לה. היא צייתה מיד, מצמידה את המטפחת המקופלת לאזור הפציעה.

"נפצעת עוד איפשהו?" שאלה ליליאן. סילביה הנידה בראשה לשלילה.

אודרי הייתה בסערת רגשות. מצד אחד, כמעט גם היא פרצה בבכי מהמראה השברירי של סילביה, ומצד שני היא כעסה כל כך על הבנות שהעזו להתייחס לסילביה בצורה כזו חייתית בגלל שמועות מגוחכות. היא התהלכה בחדר אנה ואנה, ממלמלת מילים כעוסות במהירות.

"כשהבנתי שהן מחפשות אותך," החלה ליליאן לספר לסילביה, "רצתי מהר לחפש אחראי מבוגר, ואז פגשתי את אודרי והסברתי לה מה מתרחש, והיא הובילה אותי לחדר המנהלת. בדיוק ישב בחדר שלה קווין, אז הוא הצטרף לעזור לנו. כולנו רצנו ממש מהר במסדרונות, גם המנהלת. פחדתי שהיא תחליק ותשבור עצם ירך." סילביה פלטה גיחוך שהקל מעט על האווירה בחדר, אך עיניה נותרו חסרות רגש. "אני חייבת ללכת עכשיו," המשיכה ליליאן. "אני רוצה לעזור למנהלת להשיג את השמות של כל הבנות המטונפות האלה. אני פשוט לא מאמינה עליהן!"

"תודה," לחשה סילביה והביטה בליליאן יוצאת מהחדר בזריזות.

יד אחת שלה הייתה דבוקה עם מטפחת למצחה. המטפחת כבר הוכתמה כהוגן, ונצבעה במרכזה בארגמן. היא הרגישה אסירת תודה לליליאן, והבינה שליליאן מסכנת בזאת את מעמדה החברתי באקדמיה. בכל פעם שראתה אותה סילביה מחוץ לחדרן, ליליאן הייתה מוקפת בקבוצה גדולה של בנות. היא ידעה שליליאן מאוד חברותית ופופולרית בקרב הבנות באקדמיה, והיא כעת ויתרה על אהדתן של בנות רבות למען סילביה. הן בוודאי יתרגזו אפילו יותר כשליליאן תופיע מול המנהלת ותגלה את השמות שלהן, במידה והן יתעקשו לא למסור אותם.

קווין ואודרי התעקשו שסילביה תלך למרפאת האקדמיה. לבסוף היא נכנעה להצעתם, למרות שבמצבה לא הייתה לה האפשרות להתנגד, ושניהם היו מוכנים לסחוב אותה לשם בכוחות עצמם, אם יהיה הצורך בכך.

האחות הייתה אישה צעירה יחסית לגילן של המורות באקדמיה, והיא בדיוק חזרה מארוחת הערב שלה לגלות שמול חדרה מחכים השלושה. למזלה של סילביה, הם לא חיכו זמן רב עד שהופיעה, דקות ספורות בלבד. כשהבחינה האחות במטפחת המדממת שצמודה למצחה של סילביה, היא מיהרה לפתוח את דלת החדר ולהכניס אותה במהירות פנימה, משאירה את קווין ואת אודרי בחוץ וסוגרת את הדלת.

החדר היה מרווח ומלא בארונות פלסטיק לבנים בעלי מגירות בכל הגדלים. מלבדם הייתה גם מיטה, שגם היא הייתה לבנה לגמרי, ועליה כרית קטנה, קשיחה ולבנה, ובעברה האחד של המיטה היה וילון ארוך, אפרפר ומכווץ. הווילון היה הפריט היחיד בחדר שלא היה לבן. מלבד המיטה היו גם שני כיסאות מרופדים לבנים משני צדדי שולחן עץ שנצבע בלבן. על השולחן היו מספר קופסאות פלסטיק, חלקן פתוחות וחלקן סגורות, ותכולתן הייתה חפצים כמו כפפות גומי חד-פעמיות, מזרקים חד-פעמיים ומחטים סטריליים. לצד השולחן, על הרצפה, היה סל אשפה מפלסטיק לבן, ריק מאשפה.

האחות החלה לטפל בסילביה מבלי לבזבז זמן ולשאול מה קרה. היא פקדה על סילביה לעלות על המיטה ולשכב על גבה, כשהיא מניחה את ראשה על הכרית, ולא לזוז. סילביה צייתה מיד להוראות מבלי לענות או להתנגד. האחות החלה בלבישת כפפות גומי חד-פעמיות, ולאחר מכן הוציאה בקבוק לבן שקוף-למחצה מאחת המגירות, וחתיכת צמר גפן ממגירה אחרת. היא שפכה מעט מתכולת הבקבוק על חתיכת צמר הגפן, ופנתה לעבר סילביה. על מצחה של סילביה עדיין הייתה צמודה המטפחת המוכתמת, והאחות תלשה אותה במהירות וזרקה אותה לסל האשפה. היא החלה לנגב בעזרת חתיכת צמר הגפן את כל האזור המוכתם בדמה של סילביה, מנקה את מצחה ומגלה את גודל הפציעה. היא הופתעה לטובה – למרות כמות הדם, נדמה שהפציעה לא רצינית במיוחד, ובכל זאת, זאת הפציעה הכי רצינית שראתה האחות במשך שהותה באקדמיה. הבנות שמגיעות אליה בדרך כלל מתלוננות על כאבי בטן או כאבי ראש, ובפעמים רבות הן ממציאות את הבעיות הללו, או מגזימות בנוגע למידת הכאב.

האחות הניחה את חתיכת צמר הגפן ישירות על הפציעה, וסילביה החלה להרגיש בעקצוץ לא נעים. "תחזיקי את זה," הורתה לה האחות. "זה יחטא את הפצע ויעצור את הדימום מהר."

סילביה צייתה שוב, למרות שכשהצמידה את צמר הגפן למצחה, הפצע עקצץ אף יותר. היא הביטה באחות, וזו הייתה עסוקה בלחטט במגירות שונות, מוציאה חפצים ומניחה אותם על השולחן. היא הניחה על השולחן בקבוק קטן ושקוף-למחצה שהכיל נוזל סגול כהה. סילביה הניחה שזהו יוד. התווספו לצד היוד גם פלסטר גדול ומרובע, וחתיכת צמר גפן נוספת. האחות החליטה שזהו בדיוק הזמן להתחיל לשאול.

"אז איך זה קרה?"

סילביה היססה לרגע, ואז ענתה ברוגע. "מישהי תקפה אותי עם נעל עקב."

האחות לא האמינה לאוזניה, ולכן שאלה שוב. "מה קרה?"

"מישהי תקפה אותי עם נעל עקב," סילביה חזרה על דבריה.

האחות הבינה את משמעות המילים פתאום. היא קפאה במקומה והביטה בסילביה בעיניים פעורות. כשהתעוררה מהקיפאון שלה היא פנתה להרים את צמר הגפן הדבוק למצחה של סילביה, והביטה בפציעה.

"אלוהים אדירים!" היא החלה בתגובה כזו שהבהילה את סילביה, אך מיד התבהר שהסיבה לתגובתה היא מקור הפציעה. "באקדמיה המלכותית! פשוט לא יאמן! פשוט בושה! ממש פראי אדם גדלים לנו כאן! בנעל עקב! לא יאמן!"

האחות פלטה את הערותיה הכעוסות בזו אחר זו, אך המשיכה לעשות את עבודתה. היא זרקה את צמר הגפן המשומש לסל האשפה, ופנתה לשפוך מעט מהיוד על צמר הגפן החדש.

"יש לך מזל, הפצע שלך לא נורא," אמרה האחות. "אני משערת שיישאר סימן, אבל הוא בוודאי יהיה קטן ולא מורגש. אל תדאגי."

היא החלה למרוח את היוד על הפצע, והשפעתו הורגשה מיד. סילביה התכווצה בכאב והתפתלה במקומה, בעוד שהאחות לוחצת על ראשה של סילביה בידה הפנויה ומהדקת את סילביה לכרית ללא יכולת תזוזה. לסיום היא מרחה מעט יוד על אפה של סילביה שנשרט קלות, כמו משריטת חתול. לאחר מכן היא קילפה מידיה את הכפפות החד-פעמיות והשליכה אותן לאשפה.

סילביה הבינה שכעת סוף סוף היא יכולה להתרומם לתנוחת ישיבה. לבסוף האחות הרימה את הפלסטר המרובע מהשולחן והחלה לקלף את הנייר המכסה אותו. כשסיימה לחלץ את הפלסטר מעטיפתו, היא הדביקה אותו בזהירות על פצעה של סילביה.

"זהו," ציינה האחות שמלאכתה הסתיימה. "אני הולכת לשטוף ידיים," הוסיפה ופנתה לפתוח את הדלת.

קווין, שנשען על הדלת, כמעט נפל אחורנית כשהאחות פתחה את הדלת. קולות צחוק בקעו מהמסדרון, והאחות פתחה את הדלת לרווחה, מאפשרת לחבורה להיכנס.

"אל תגעו בכלום. אני אחזור בעוד רגע."

סילביה המשיכה לשבת על המיטה, ולחדר נכנסו קווין ואודרי. סילביה הבחינה בזוג נוסף של רגליים שנחו על הרצפה, אך זה כל מה שהצליחה לראות מזווית ראייתה. קווין, כמו תמיד, בירך את סילביה בחיוך גדול. אודרי לעומת זאת פתחה בהצהרה. "אוי, סילביה! כמה הדאגת אותנו!"

"מצטערת," אמרה סילביה בתשובה בקול חלוש. עיניה היו עייפות ועצובות, ומבטה עורר רחמים.

"לא, מה פתאום!" קראה אודרי. "זה לא היה באשמתך! אני בטוחה שהבנות הנוראות האלה מצטערות מאוד כרגע, בחדר המנהלת!"

"וקווין," פנתה סילביה לקווין, מחכה שמלוא תשומת ליבו תופנה אליה. "סליחה, אבל כל המטפחת הייתה מלאה בדם, והאחות זרקה אותה לפח שם."

קווין חייך בתגובה והניף בידו במחווה של "לא חשוב". הוא הביט מעבר לפתח הכניסה, והחווה בידו לאדם הנוסף שישב על הרצפה לבוא ולהצטרף אליהם.

הרגליים שסילביה ראתה נעלמו לרגע, ורגע לאחר מכן בכניסה נעמד אדגר, מביט בחשש אל פנים החדר ומוצא את זוג עיניה של סילביה, שכעת נמצא בהן גם שמץ של כעס. סילביה הרגישה איך בתוכה היא מתחילה לבעבע. היא החליטה שאם תתעלם ממנו, בוודאי זה יקל עליה.

"איזה מזל שהיית בלי משקפיים!" העירה אודרי. ההערה הזו הקשתה על סילביה להתעלם מנוכחותו של אדגר. "אחרת הן עוד היו נשברות!"

סילביה נעצה את מבטה בפניו מלאות רגשי האשמה של אדגר. "כן, מזל."

"אני לא מאמין שבנות שמועמדות להיות הנסיכה של הממלכה מתנהגות ככה," הוסיף קווין. זאת הייתה הפעם הראשונה שסילביה שמעה משפט כל כך רציני יוצא מפיו. גם אדגר נראה מופתע.

"הכל באשמת האידיוט ההוא!" מחה אדגר בכעס. "איך מישהו כמוהו יכול להיות יורש העצר?! זה פשוט נורא! זה היה כל כך ברור שמשהו כזה יקרה אחרי שהוא בצורה כל כך מטופשת ובוטה נתן לה את זר הוורדים, מול כל הבנות האחרות באולם ההוא!"

סילביה ואודרי הביטו בו מופתעות והיו חסרות מילים. קווין נראה כאילו הוא רגיל לדיבור כזה מאדגר, ואולי אף כמו אחד שבמידה מסוימת מסכים עם דבריו.

"אני הולך להגיד לו מה אני חושב עליו!" קרא אדגר ויצא במהירות מהחדר, וקווין בעקבותיו.

"אדגר, חכה! תעצור!" נשמע קולו של קווין במסדרון, מתרחק יותר ויותר. "אדגר!"

סילביה ואודרי החליפו מבטים מבולבלים, ואז אודרי פסקה, "אני חושבת שאולי הוא מחבב אותך."

"מי?" שאלה סילביה באוטומטיות.

"הנסיך אדגר!" קראה אודרי בהתלהבות. סילביה עיוותה את פרצופה בתגובה, אך שתקה, נותנת לאודרי להמשיך. "את סיפרת שהוא כעס כשאת קיבלת את הוורדים מאוסקר," סילביה המשיכה להביט בה בשקט. "ועכשיו הוא כועס כי לדעתו אוסקר אשם במה שקרה!"

"הוא די צודק," השיבה סילביה קצרות.

"אבל את לא מבינה! אוסקר אולי אשם קצת בצורה עקיפה, " הסבירה אודרי. "אבל האשמות באמת כאן הן רק הבנות ההן! ומה שמפתיע זה שאדגר מפנה את הכעס שלו כלפי אוסקר, ולא הבנות!"

"הוא שונא את אוסקר, בגלל זה הוא כועס עליו בכל הזדמנות שיש לו," הסבירה סילביה את המצב אחרת. "חוץ מזה, הוא היה עם מישהי, אז, כשראינו אותו בחצר. זאת בטח החברה שלו." אודרי הביטה בסילביה מבלי להגיד דבר חזרה. אולי סילביה צודקת.

את ליליאן ראתה סילביה רק בבוקר למחרת.

היא התעוררה כמו בכל בוקר מהמוזיקה שהתנגנה דרך הקופסא הלבנה מעל הדלת. ראשה כאב והיא הרגישה שעיניה נפוחות, ובנוסף גם הייתה לה פציעה צורבת מעל הגבה. כשהיא הייתה כבר לבושה, היא התכוננה לרדת במורד המדרגות לחלק התחתון של החדר, ופתאום בקע קולה של המנהלת מתוך הקופסא הלבנה.

"בוקר טוב, בנות," קולה היה נוקשה. "בעקבות האירועים הנוראים שקרו אתמול, סולקו כל הבנות שהיו מעורבות בעניין." סילביה התחילה להבין לאט מאוד את משמעות הדבר בעודה יורדת במדרגות. "אנחנו לא נרשה לאלימות פיזית או מילולית להתקיים באקדמיית המלוכה. אני לא רוצה לראות מקרה כזה חוזר על עצמו. זוהי לא התנהגות שמתאימה לנסיכה! על כל פנים," המנהלת כחכחה בגרונה, "יום טוב לכולכן, וקומו כבר מהמיטות!"

נהיה שקט. סילביה הביטה בליליאן שישבה על מיטתה המסודרת. על פניה של ליליאן היה חיוך מלא סיפוק, שעורר בסילביה רצון לחייך גם כן. לאחר מכן היא העבירה את מבטה לעבר מיטתה של שרלוט. לא רק שהמיטה הייתה מסודרת מאוד, היא גם הייתה ריקה! שרלוט, בשעה כזאת, הייתה עוד אמורה להיות בתוך השמיכה שלה, אולי גם מתחת לכרית, אבל היא אינה!

סילביה הישירה מבט מבולבל בליליאן, וזו קפצה מיד ממיטתה באנרגטיות מופרזת שלא מתאימה למישהי שרק התעוררה, ופתחה בבת אחת את דלתות הארון שהיה שייך לשרלוט עד לא מזמן. הארון היה ריק לגמרי.

"או, וואו," פלטה סילביה בתגובה. חיוך רחב נמתח על פניה, חושף את שיניה.

ליליאן סגרה את דלתות הארון שוב, והביטה בחיוך בסילביה. "כנראה שאת פשוט לא יודעת כמה טוב לחיות בלי שרלוט, עד שהיא מסולקת מהאקדמיה."

סילביה המשיכה לחייך ללא הפסקה, היא הרגישה אושר גדול כל כך, ועוד אחרי שאתמול בערב הלכה לישון במצב רוח נורא. "הנסיך בטח עצוב מאוד לדעת ששרלוט לא תהיה הנסיכה שלו," אמרה סילביה ולא התאפקה וצחקה מהבדיחה של עצמה. ליליאן צחקה גם היא.

"אתמול בערב סילקו את כל הבנות המרושעות ההן, ואז הן כולן היו חייבות ללכת לאסוף את הדברים שלהן, וכבר בלילה הן עזבו," אמרה ליליאן. "אני ממש הופתעתי שאת לא התעוררת מהרעש ששרלוט עשתה כשהיא נכנסה לחדר ואספה את הדברים שלה. בטח היית ממש עייפה."

סילביה הנהנה בהסכמה.

"את רוצה במקרה להעביר את החפצים שלך לכאן, במקום שרלוט?" שאלה ליליאן.

"האמת היא... שאני מעדיפה להישאר שם למעלה," השיבה סילביה בהיסוס.

"קיוויתי שתעני ככה," הודתה ליליאן וחיוך נוסף עלה על פניה. היא מיהרה לעבר המיטה של שרלוט, תפסה בתחתית שלה, והחלה לגרור אותה לכיוון המיטה שלה עצמה.

סילביה החליטה שבזמן שליליאן עסוקה עם המיטה הזאת, כדאי לה למהר ולהתרענן בחדר המקלחת. ברגע שהיא נכנסה לחדר המקלחת ונעמדה מול המראה הגדולה, היא הסתכלה על הפלסטר הגדול שעל מצחה. שיערה עוד היה פזור מהשינה, אך על פרק ידה הייתה כבר מוכנה גומיית שיער. סילביה אספה את שיערה במהרה, ופנתה לטפל בפלסטר. היא החלה להסיר אותו באיטיות, והרגישה איך נמרטות בכאב שיערות קטנטנות מפניה, שיערות שלעולם לא הייתה מבחינה בקיומן אם לא היה הפלסטר הזה.

כשסיימה עם הפלסטר, הביטה בשאריות היוד הצהבהבות שנשארו עליו, ולאחר מכן בסימנים האדמומיים שהשאיר הפלסטר על מצחה. כעת סילביה ראתה את הפצע הקרוש. הוא אכן לא היה גדול, אך באזור שבו מתחיל הוא נראה עמוק מספיק כדי להשאיר צלקת. צלקת ממש מעל הגבה, חשבה סילביה, מזועזעת. היא צחצחה את שיניה, ממשיכה לבהות ללא הפסקה בפצע. עד סוף רוטינת ההתרעננות והצחצוח של הבוקר, היא כבר ידעה איזו צורה מזכיר לה הפצע. הוא מזכיר לה צורה של טיפה, טיפה הפוכה שנוטה קצת הצידה. אבל לא טיפה מעוגלת, אלא טיפה עם פינות חדות. לאחר מכן היא המשיכה לבהות בבואתה במראה. היא תהתה מה מספר האנשים שיש להם צלקות על הפנים שנוצרו על ידי עקבים של נעלי עקב.

ליליאן לבסוף נכנסה לחדר המקלחת. היא נראתה כאילו כבר הייתה מוכנה לגמרי, וכבר סיימה להתרענן ולהתרחץ, ורק חזרה לחדר המקלחת כדי להתאפר מעט. היא פנתה להביט בסילביה דרך המראה כשהבחינה שהיא טופחת לעצמה קלות על הפצע הקרוש ולא מפסיקה לבהות בו.

"סילביה, זה לא כזה נורא, תעזבי את זה." ליליאן הוציאה מתיק הרחצה שלה שפתון ורדרד והחלה למרוח אותו על שפתיה.

סילביה סיכמה את דעותיה בנוגע לעניין באנחה רועשת.

ליליאן סיימה להתאפר בצורה המינימלית הטיפוסית שלה. היא טפחה מעט על גלי שיערה השחור שהיו מוגדרים בצורה מפתיעה, ולאחר מכן נענעה מעט בראשה, נותנת לשיער להסתדר בצורה קצת יותר טבעית. "סילביה," היא הישירה מבט לסילביה, מפסיקה את האובססיה העכשווית של סילביה לבבואתה ומכריחה אותה להתייחס אליה. "אני רוצה, אֵה," היא החוותה בראשה לכיוון האסלה. "את מבינה?"

"כן, בטח," מיהרה סילביה לענות. "ואני אחריך. אני אחכה בחוץ."

ולפני שסילביה הספיקה לצאת מדלת חדר המקלחת,  ליליאן עצרה אותה. "בעצם, תלכי את ראשונה. אני אחכה."

סילביה נכנסה בחזרה, מבולבלת, בעוד שליליאן ממהרת לברוח ולסגור אחריה את הדלת. סילביה הביטה אל תוך האסלה, שם מצאה את נעל העקב שניסתה להוריד עם המים.

בלי משקפי ראייה, השיעורים באקדמיה היו כמו עינוי בשביל סילביה. היא הייתה יכולה להקשיב, ואפילו לנסות לעקוב אחרי דברי המורים ולכתוב לעצמה הערות במחברת, אבל היא איבדה את הריכוז במהירות. לא היה שום דבר שתוכל להתרכז בו בכיתה, לא בלוח ולא במורה, המורים סטו פעמים רבות לנושאים אחרים, וקרו כל כך הרבה דברים סביבה שהיא לא הייתה יכולה להפסיק לחשוב עליהם. סילביה מצאה את עצמה חושבת על כך שהיא עוד לא סיפרה לאמהּ על מה שקרה למשקפיה, והיא החלה לחשוב על דרך טובה לספר לה על כך, אך לבסוף החליטה שעדיף לדחות את זה למועד מאוחר יותר. אחר כך היא התחילה לחשוב על הבנות שתקפו אותה, דבר שמילא אותה בשנאה כלפיהן, ואז היא שוב נזכרה בכרוז בבוקר על כך שהן כולן סולקו. היא חייכה לעצמה ושמה לב פתאום שהיא לא הקשיבה למורה זמן רב מידי, וכעת היא לא מבינה על מה המורה מדברת. היא ניסתה שוב לעקוב אחר דבריה, אבל שיעורי ספרות תמיד משעממים את סילביה, והיא לא הייתה יכולה אפילו לקרוא את הספר שבחרה לעצמה, אז כשהניחה את מרפקה על השולחן וטמנה את ראשה בתוך כף ידה, היא השתדלה מאוד שלא לעצום את עיניה. היא נגעה בטעות בפצע הקרוש, ועברה מיד לחשוב על הצלקת שבוודאי תישאר לנצח על מצחה. כמה נורא זה יהיה, לחיות עם צלקת כזו על המצח למשך שארית חייה, היא חשבה. ואולי כדאי לשנות תסרוקת? ואז היא התחילה לתהות מתי התחיל להיות לה כל כך אכפת מהמראה החיצוני שלה, ואז היא ענתה לעצמה – מאז שיש לה את הצלקת הזאת על המצח.

מבטה נחת פתאום על חפץ מסוים, על הקלמר של מריה. הקלמר שלה שמן ונסגר בקושי רב, יש בו כל כך הרבה פריטים, שאחד מהם חייב להיות מספריים, וזה מה שהיא צריכה. היא ניגשה אל מריה בסוף השיעור וביקשה להשאיל את המספריים. מריה הכריחה את סילביה להבטיח שהיא תחזיר אותם למחרת - כי היא לא אוהבת כשאנשים משאילים ממנה דברים ואז היא לא מקבלת אותם חזרה - ורק אז היא מסרה אותם לסילביה.

סילביה התחילה במלאכה באחר צהרי אותו יום, בסוף כל השיעורים שהיו במערכת, או לפחות ניסתה להתחיל. ליליאן עוד לא חזרה לחדרן המשותף, וסילביה מיהרה להסתגר בחדר המקלחת. המספריים חיכו לה על יד הכיור, ופיסות נייר טואלט היו מונחות על כל אזור הכיור. היא הביטה שוב בבואתה במראה, בפצע שישאיר צלקת, והיא ידעה מה היא רוצה לעשות. זאת לא הפעם הראשונה שהיא גוזרת שיער – היא נהגה לספר את שיערה של אמהּ לפי בקשתה, וגם זה רק אחרי שלמדה מהתבוננות רצינית איך מספרים נכון. זה היה אחד הדברים הכי קלים שלמדה לעשות בחייה, אבל גם הכי מפחיד, כי אם היא תעשה טעות, היא תראה את הטעות הזאת במראה במשך כמה חודשים עד שיהיה ניתן לסדר את השיער מחדש. אבל ללמוד לספר נכון אכן הייתה החלטה נבונה, היא חשבה, וגם אמהּ הסכימה. זה חסך להן כסף רב.

היא התחילה בכך שהיא הביאה קבוצת שיער לקדמת פניה, כך שהשיער כיסה את שדה ראייתה כמעט לגמרי, ואת שאר השיער היא אספה בגומייה לאחור. היא סירקה את השיער הנותר באצבעותיה ובדקה שהוא אכן מגיע מקצה חיצוני של עין אחת, לקצה החיצוני של העין השנייה. ידיה רעדו כשהיא הרימה את המספריים לגובה אפה, ואז היא קפאה. היא התחילה לחשוב שנית על כל העניין, ואז היא עברה לחשוב שוב על הצלקת ועל זה שהיא תצטרך להחזיר את המספריים מחר, ואזרה מספיק אומץ כדי לחתוך את השיער לאורך קצה אפה. עכשיו לא ניתן כבר לעצור באמצע, היא חושבת בעוד שהיא מחזיקה את המספריים בצורה אנכית, כפי שלמדה. בצורה אנכית זו היא חתכה קבוצות שיער קטנות, בזו אחר זו, מבלי למהר. היא חתכה אותן כך שכשהיא סיימה, קבוצות השיער כמעט נוגעות בריסיה. היא פיזרה מחדש את שיערה והביטה בתוצאה הסופית במראה –מצחה לא נראה כלל, והשיער שחתכה סודר בצורה ישרה כמעט כמו סרגל. התוצאה ריצתה אותה, לפחות לא יראו את הפצע והצלקת. היא התחילה לשמוע את ליליאן בחדר, ומיהרה לאסוף את נייר הטואלט שכל חתיכות השיער נערמו עליו, קיפלה אותו וזרקה אותו לפח. את המספריים היא שטפה וניגבה, ואז החלה להתכונן לתגובתה של ליליאן.

כשסילביה יצאה מחדר המקלחת, ליליאן הייתה באמצע פשפוש באחת מהמגירות, וכשהיא הסתובבה להביט בסילביה, היא עצרה והחלה לבחון בשקט את התסרוקת החדשה שלה.

"זה לא היה שם בבוקר," היא קבעה לבסוף. סילביה הנהנה בתשובה. "מתי הספקת?"

"רק עכשיו סיימתי," השיבה סילביה בחשש. "זה לא נראה טוב?"

"האמת שזה נראה מעולה! באמת עשית את זה לעצמך?" היא שאלה וניסתה לחפש בעיניה מישהו נוסף מאחורי סילביה. סילביה הנהנה שוב. "וואו. אני אף פעם לא הייתי מסוגלת לספר את עצמי. אני לא נותנת לאף אחד חוץ מהספר הקבוע שלי לגעת בשיער שלי."

סילביה אמרה תודה בקול שכמעט לא נשמע, והרגישה איך לחייה בוערות ממבוכה.

"אני מקווה שגם תמשיכי לפזר את השיער ככה, ולא תאספי אותו כל פעם." סילביה הנהנה פעם נוספת, למרות שלא הייתה בטוחה אם תצליח לעמוד בבקשה הזו.

חלפו יומיים נוספים. השיעורים באקדמיה הפכו לכמעט בלתי נסבלים בלי משקפי ראייה, ובמיוחד השיעור על ההלכות והנימוסים בטקסים הרשמיים של משפחת המלוכה. מתוך רגע של ייאוש מוחלט בשיעור זה פתחה סילביה את הספר שבחרה וניסתה לקרוא בו, אך לקח לה זמן רב מדי לקרוא כל מילה כמו שצריך – או לפחות נדמה לה שאת רובן קראה כמו שצריך, כי חלקן נראו לא במקום, וסילביה החליטה שזהו, צריך להודיע לאמהּ, והיא תצטרך לשלוח לסילביה משקפיים חדשות. גם ככה העניין לא רגעי, לוקח זמן להכין משקפיים למידתה, ועד שהיא תקבל אותם יעבור לפחות שבוע נוסף, אז כדאי להתחיל בתהליך עכשיו. היא קיוותה שתהיה לאדגר לפחות ההגינות לשלם חזרה את הכסף שיידרש לשם המשקפיים החדשות.

השיעור היחיד שבו לא הייתה זקוקה למשקפיים היה שיעור הריקוד השבועי. היא התעצבה על כך שלא תוכל להשתמש בתירוץ "אני לא יכולה לרקוד בלי משקפיים", כי הוא באמת נשמע מגוחך. באותו שיעור ריקוד, אדגר לא היה נוכח, ונראה היה כי עובדה זו לא מפריעה למורה. סילביה תהתה אם אדגר לא דואג בקשר למימון ההורים שלו שיקוצץ.

מאז שסילביה הותקפה על ידי הבנות ההן, אודרי וקווין ליוו את סילביה לכל מקום אליו רצתה ללכת, כדי שלא תצטרך לשוטט באקדמיה בעצמה ולמצוא את עצמה שוב בסיטואציה לא נעימה. הפעם הייתה זו אודרי שליוותה את סילביה לחדרה כשהיא החליטה שהיא מתקשרת לאמא שלה סוף כל סוף. כשהגיעו לדלת, אודרי נפרדה מסילביה והמשיכה בדרכה. סילביה הייתה כבר מוכנה עם המפתח לחדר, אך החדר כבר היה פתוח. היא משכה בידית המתכת הקרירה ונכנסה פנימה. באור הדמדומים היא הבחינה במישהו יושב על המיטה הכפולה של ליליאן. סילביה זיהתה מיד את העיניים הירוקות והשיער הפרוע. זה היה אדגר, ללא ספק.

"מה אתה עושה כאן?" שאלה מיד, ולפני שהספיק לפתוח את הפה, היא הוסיפה שאלה נוספת. "איך נכנסת בכלל?" היא הביטה מסביב, בודקת אם ליליאן נמצאת.

"השותפה שלך בדיוק יצאה כשהגעתי, אז היא נתנה לי להיכנס," הסביר אדגר.

"טוב, לא הייתי ממליצה לך להמשיך לשבת על המיטות שלה." אדגר הרים גבות לנוכח השימוש בלשון רבים.

סילביה פנתה לתפס במדרגות לחלקו העליון של החדר, ואדגר התרומם ממיטתה של ליליאן, טפח עליה וסידר אותה מעט, ומיהר בעקבות סילביה. סילביה שמעה משהו מרשרש, והבחינה בשקית שהחזיק בידו. היא התיישבה על המיטה ושאלה בענייניות, "בשביל מה באת?"

אדגר הניח את השקית על המיטה, על יד סילביה, ואוטומטית היא פנתה להציץ בתוך השקית. בתוך השקית הייתה קופסת קרטון חומה לא קטנה, ומרוב סקרנות היא מיהרה לפתוח גם אותה. בתוכה מצאה סילביה שתי קופסאות מתכת שנועדו להכיל משקפיים – אחת בצבע כסוף ואחת בצבע כחול כהה - וקופסת פלסטיק קטנה סגלגלה. סילביה הביטה באדגר בבלבול.

"בחרתי לך שני זוגות משקפיים עם מסגרות שונות, כי לא היה להם משהו כמו המסגרת הישנה שלך, ולא ידעתי מה תאהבי יותר," הסביר אדגר כאילו בכך הוא מסיר את כל הבלבול מפניה של סילביה. "ובקופסא הקטנה יש עדשות מגע, תנסי אותן, אולי ימצא חן בעיניך יותר."

סילביה לא ידעה כיצד להגיב, למרות שמבפנים היא הייתה נלהבת מאוד לקבל את המתנות. כשהחלה לפתוח את הקופסאות, אדגר התיישב בזהירות על קצה מיטתה. סילביה פתחה את הקופסא הכסופה, שם מצאה משקפיים שנראו כאילו הן חסרות מסגרת – המסגרת הייתה שקופה לחלוטין, ובקופסא האחרת היה זוג משקפיים בעל מסגרת שחורה פשוטה. היא מדדה את אחד מהזוגות, ולראשונה בשלושת הימים האחרונים היא ראתה את חדרה בחדות הרצויה. כשהפנתה את מבטה לאדגר, היא פגשה בעיניו. הן נראו בהירות כל כך כשאור השמש השוקעת מרצד בהן. סילביה הרגישה איך אש קטנה ניצתת במרכז בית החזה שלה.

אדגר חייך. "אני שמח, זה מתאים לך." חוסר התגובה מצידה של סילביה התחיל להדאיג אותו. "את לא מרוצה?"

"לא, מה פתאום, תודה," התנערה סילביה. היא חשבה לשאול איך ידע את המספר של כל אחת מעיניה, אבל אז עלתה על כך בעצמה – הרי היא השאירה את שברי המשקפיים בספרייה עם אדגר. בוודאי העביר אותם לחנות והם כבר בדקו בעצמם. אבל איך כל כך מהר? סילביה הרגישה שאת זה היא חייבת לשאול. "איך תוך שלושה ימים בלבד כל זה כבר מוכן?"

"שילמתי קצת יותר," הודה אדגר. "כדי שיזרזו את התהליכים. אמרתי להם שזה דחוף מאוד, וגם הסכמתי להצטלם עם בעל החנות כדי שתהיה להם מזכרת לתלות. למרות שזה היה לי קצת מוזר, אם להתחשב בעובדה שאני שנוא כל כך על כולם."

"כנראה שלא על כולם," אמרה סילביה, ומיד הרגישה נבוכה על כך שאמרה זאת. אבל מדוע? היא הרי לא דיברה על עצמה, לא ספציפית על עצמה. היא מיהרה להוריד את המשקפיים ולמדוד את הזוג השני.

אדגר הביט בה בחיוך, שמח מהדברים ששמע מפיה זה הרגע. הוא העביר אצבע בקבוצות השיער שנחו על מצחה של סילביה, מעביר זרם נעים בגופה. "זה חדש. אני אוהב את זה."

מסגרת המשקפיים נצנצה לרגע כשסילביה זזה, יחד עם נצנוץ נוסף מהשרשרת שלצווארה.  כעת תשומת ליבו של אדגר הופנתה כולה לשרשרת שעל צווארה של סילביה, שברובה הייתה טמונה בתוך שמלתה. "מוזר שדווקא לשרשרת זהב יש לך מספיק כסף," העיר לבסוף בעוקצנות.

סילביה הביטה מטה, מנסה להביט בשרשרת כאילו אינה יודעת במה מדובר. היא משכה בעדינות מעט מהשרשרת החוצה. "זה לא באמת זהב," מחתה סילביה.

"נו באמת, זה בטוח זהב!" השיב אדגר. הוא רכן לפנים, נשען עם יד אחת על המיטה, ואת השנייה שלח לעבר השרשרת, אוחז בה קלות.

חולצתו האלגנטית והקלילה של אדגר, שלא תאמה למזג האוויר בחוץ, נתלתה מגופו בצורה שחשפה לגמרי את החזה שלו, וסילביה נרתעה בהפתעה לאחור, עוזרת לא במכוון לשרשרת לצאת מתוך שמלתה. ואז היא הייתה בתוך כף ידו, הטבעת.

וללא שום ספק, הוא ידע שזאת היא. הוא זיהה אותה היטב.