ראשית, אני מצטערת בפני המנויים שלי שקיבלו עכשיו אימייל וחשבו שהעלתי פרק חדש או משהו בסגנון.

הפרק האחרון שעלה לכאן נכתב לפני הגיוס שלי. באמת שלא ידעתי מה מצפה לי. אני לא יכולה להגיד שמאז שהתגייסתי לצה"ל קרה לי רק טוב, אבל באמת שקרו לי וממשיכים לקרות לי דברים טובים. אני נהנת להיות לוחמת בצה"ל. מי שלא יודע - התגייסתי לקרקל, שירות קרבי, 3 שנים כמו כל הבנים, ובאמת שהשנה הנוספת הזאת נראית לי ממש כמו כלום. הזמן טס, אפילו לא שמים לב.

תקופת ההכשרה שלי הייתה מאוד קשה בשבילי, מתסכלת. רציתי לפרוש ולחתום ויתור כבר בשבוע הראשון, אבל לא רציתי לעזוב כי ידעתי שאני לא אמצא אנשים טובים יותר במקום אחר, והשתדלתי מאוד להזכיר לעצמי למה התגייסתי לקרבי מלכתחילה.

הסיבות שלי להתגייס לשירות קרבי הן לא הסיבות הרגילות. אני לא ציונית, אני לא יהודיה ולא מרגישה קשר לדת היהודית (או כל דת אחרת לצורך העניין). לא, גם לא חיפשתי אקשן ולהרוג אנשים. רציתי שירות מעניין, לא היה לי אכפת מכמות השנים כל עוד אני לא אשתעמם. אני אנרגטית וספורטיבית, לכן ידעתי שלוחמה תתאים לי, וחי"ר בפרט. כשחשבתי על חייל, דמיינתי אותו איתן, חסר פחד, עם נשק שהוא יודע להשתמש בו במידת הצורך. מישהו שיכול להגן כשצריך. ידעתי שאם אני לא אעמוד בתיאור הזה, אני פשוט לא אוכל לקרוא לעצמי חיילת בלב מלא. סיבה נוספת שהניעה אותי היא שמישהו צריך לעשות את זה, ואם אני יכולה - אז למה לא?

אז אחרי חצי שנה של קור כלבים בהכשרה וחודשיים של עקיצות יתושי-מוטציה שניתן למצוא רק בצאלים באימון קיץ, אני שמחה שאנחנו סוף סוף עושים את הדבר האמיתי בקו, ושהקושי האמיתי מאחורינו. האימונים, המסעות, המטווחים, שבועות השטח הארוכים, הזמנים הלחוצים... אני מרגישה ששום דבר בחיים שלי לא יתעלה על דרגת הקושי של ההכשרה שלי. הגעתי למצב שבו אני יושבת 3 שעות אצל הרופא שיניים לטיפול שורש (על חשבון הצבא ) ולכל אורך הטיפול הכואב הזה אני מתפוצצת מצחוק, כאילו אני במופע סטנד אפ. היחס שלי לכאב שונה עכשיו, הוא זניח. אותם דברים שבכיתי עליהם בתחילת הטירונות לא מזיזים לי עכשיו. כמו שהם אומרים: הכאב הוא רגעי... (וההמשך של המשפט הזה קטשי.) לפעמים קשה לזכור את זה. אני שמחה שהייתה לי ההכשרה הזאת כדי לתת לי פרספקטיבה על החיים. הצבא הוא גם מקום טוב ללמוד על עצמך.

חשבתי שעכשיו כשמתחילים גיוסי אוגוסט (גיוסים שברובם קרביים), וביניהן גיוס מחזור חדש של קרקל, זה בדיוק הזמן לכתוב את הפוסט הזה.

קרקל - לא זה לא קרק"ל, אלה לא ראשי תיבות, ובטח לא של קרב קל (חצופים!). קרקל הוא חתול בר מדברי גדול שניתן למצוא בנגב.

גדוד קרקל הוא אחד הגדודים הלוחמים היותר מיוחדים של צה"ל, בגלל שהוא משלב שירות שווה של בנים ובנות יחד (גדוד מעורב). הבנות עושות כל מה שהבנים עושים, הבנים עושים כל מה שהבנות עושות - אין שום הנחות. כמובן שבגלל שחצי מהגדוד בנות, סרגל המאמצים בהכשרה נמוך יותר משל גדודים שיש בהם רק בנים, מאחר ופיסיולוגית, בנות הרבה פחות בנויות למאמץ גופני אינטנסיבי. לא, אנחנו לא ישנים ביחד, תודה ששאלתם. יש מגורים נפרדים לבנים ובנות. לא עושים לנו הנחות בחוקים הכלל-צה"ליים.
הלוחמים בגדוד מוכשרים לרמת רובאות 07 (שהיא הכי גבוהה לפני פיקוד וקצונה). 

בקשר לכתיבה - עכשיו כשעליתי לקו, יש לי סוף סוף זמן לעצמי. כשיש לי זמן חופשי, הוא באמת חופשי, ואין מישהו שפתאום ימציא לי עבודה לעשות רק כדי שאני לא אתבטל. אז כשיש לי את הזמן הזה, אני כותבת. וגם בשמירות הארוכות יש לי תמיד פנקס ועט איתי בכיס, כדי לכתוב בזמן שאני מתצפתת על הדיונות מסביב.