אולי אני כל כך טיפשה בגלל שהסכמתי שיוציאו לי שלוש שיני בינה בגיל עשרים וארבע. בעצם נותרה בי רק רבע מהבינה שנולדתי איתה, ועכשיו השארית הזאת לא נותנת לי מנוח. אולי ישכנעו אותי (הכאב, הרופאים) להיפטר גם ממנה, ואז אני אמשיך לעשות החלטות גרועות, אבל אהיה סתומה מדי מכדי לסבול מכך. סוף למחשבות, סוף להרהורים, סוף לסופים.

בגיל עשרים וחמש רופאת השיניים אמרה לי זוהר, צומחת לך שן בינה, ואם לא תוציאי אותה, יכאב לך כל החיים. הפה שלך יתעוות, לא תצליחי לדבר, תיהי מנודה, תבקשי למות. אבל הכל נמנע, לכי תעשי צילום רנטגן של חלל הפה שלך. אנחנו צריכים לדעת הכל על הפה הזה, איך הוא נראה מבפנים, מה מניע אותו, what makes it tick. קומי, כמו שאת, וסעי לרמת-גן, אימפריית צילומי הרנטגן של גוש דן. תני למכונות לחקור אותך, אולי תגלי על עצמך דברים שיפתיעו אותך. למשל, שיש לך לא שן בינה אחת, אלא ארבע, ולפחות שלוש מתוכן בעייתיות.

פעם, לפני שהמציאו את הניתוחים אנשים היו צריכים פשוט לחיות עם הכאב שלהם, הם היו מעבירים חיים שלמים בכאב וזה לא היה נורא כל כך כי הם לא ידעו אחרת. היית חיה והיה כואב לך, שן הבינה הייתה חופרת את עצמה אל תוך החניכיים והיית חיה כך כשהיא שם, באה איתך לכל מקום. וגם תינוקות לא היו נולדים, הם היו נשארים לחיות בבטן של האמהות שלהם עד שהם היו מזדקנים ומתים, ובדרך הם היו נכנסים להריון וגם הילדים שלהם היו מזדקנים ומתים בתוכם. ראשוני בני האדם היו מסתובבים בעולם נפוחים מרוב ילדים שבהריון עם עוד ילדים שבהריון עם ילדים. ככה זה היה עד שהאלים נתנו לבני האדם את הרפואה. תודה לאלים על הרפואה.