היא ישבה על אדן החלון וחלמה בהקיץ עם גרביונים. אני לא יודע על מה היא חשבה, אבל היא בחנה את הלילה במבט מרוכז ומידי פעם סטתה וכתבה בספר הישן שלה. אני יודע את זה כי ראיתי אותה מבחוץ. זה משהו שהיא היתה עושה לפעמים, ככה יושבת על עדן החלון, אבל לרוב ראיתי את זה קורה מבפנים.

מבפנים,מתוך החדר המבולגן שלה כשאני שוכב על המיטה שלה חצי עירום ומצייר;

אחרי שעות ארוכות של דיבורים והתמזגויות ומבטים ונגיעות רכות וסטירות מצלצלות ואהבה.

עכשיו אני צריך לראות אותה מבחוץ, בלי לדעת אם המיטה שלה סתורה או מבולגנת, אם יש בגדים על הרצפה או על הכסא, בלי לדעת איך נראים החיים שלה כשאני לא מצייר אותה בין המצעים.