זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אתם חייבים להבין שמאז ומתמיד היה לי קשה בבית ספר, ומאז ומתמיד ספגתי עלבונות מאנשים ונעלבתי מהם הרבה יותר מדי.

אתם חייבים להבין שאני רוצה שיהיה טוב בבית, ואני לא עושה את מה שאני עושה כדי להתעלל בכם ולאמלל אתכם. אני פשוט לא סגור על עצמי.

אתם חייבים להבין שלא קל לי עם כל ההערות האלה בעניין שרית, וכל העצות המיותרות שלכם. אם הייתי צריך עצות, הייתי מבקש. 

אתם חייבים להבין שעכשיו, יותר מתמיד, אני צריך שתסתמו ת'פה ותקשיבו לי. כי עכשיו אני צריך להתמודד מול הצבא, מול עצמי, מול הבי"ס. 

ולא, אני לא יודע אם יש בי מספיק כוחות בשביל זה. עברתי מה שעברתי, סבבה. אבל זה לא אומר שנשארו לי כוחות להתמודד.

ואני יודע שכל אחד מאיתנו בא לדירה הקטנה הזו עם המטענים משלו, ועם התסכולים והרגשות וכל החרא שרץ לו בחיים. אז למה, לשם שינוי, לא נסתדר?

למה הכל חייב להיות אנטי כל הזמן? למה כל פעם שאני מנסה לדבר איתך את אומרת לי "אני עסוקה, כואב לי הגב, הצוואר"? למה כל הזמן אתה, במקום לקחת יוזמה ולעזור לי לנתב את החיים שלי לאן שאני רוצה לקדם אותם, ישן? אני יודע שאתה עובד בעבודה קשה, ואני מעריך את זה מאוד ואתה יודע את זה, אבל אתה יודע שבחיים לא אמרת לי שאתה אוהב אותי? אף פעם לא אמרת לי "כל הכבוד, אני גאה בך ואוהב אותך, עכשיו תנוח".

תמיד אמרתם לי לשאוף גבוה, לא לעצור, להגיע רחוק, להגיע רחוק, להגיע רחוק. ואם אני רוצה לנוח? לחשוב? חשבתם בכלל למה אני כל הזמן יושב בחדר? חשבתם בכלל עליי בחודשים האחרונים? צפיתם בי מהצד כל הזמן, כשהצלחתי בנהיגה, כשנכשלתי בנהיגה, כשהצלחתי עם ליאל, כשנפרדתי מליאל. 

אולי, לשם שינוי, תשבו איתי, ונדבר עליי? 

את התחלת לעבוד בתינוקייה הזו, והספקת להתלונן בפניי שנורא קשה לך ואת מתלבטת אם לחזור. ואני שתקתי, והתאפקתי להגיד לך שגם לי קשה. גם לי קשה עם כל החרא הזה שרץ בחיים שלי, עם זה שנכשלתי בטסט, עם זה שכבר יומיים אני מעדיף לשכב במיטה בחדר במקום ללכת לבי"ס, עם זה שאני לא נהנה ללכת למכון כושר כבר בגלל שיש שם ילדים מהשכבה והמוזיקה שם נוראית, שלא לדבר על הגניחות שכל הגברים האלה עושים. 

ואני יודע שאתה עובד קשה, ותמיד עבדת ותמיד תעבוד קשה. דבר אחד לקחתי ממך, וזה את העקשנות. תמיד אמרת לי לא לוותר כשקשה, ולא ויתרתי. כשעברתי את הניתוחים, כשעברתי כיתה ביוזמתי (ידעת את זה בכלל? שהלכתי לשולי ולחשתי לה עם דמעות על הפנים שנגמרו לי הכוחות?), כשחטפתי מכות בבי"ס יום אחרי יום שנה שעברה ולא אמרתי לכם כי לא רציתי להגיד לכם כי ידעתי שתדאגו. 

ודי, די כבר עם הדאגות. דאגתם לי מספיק. קיבינימט. אני כבר תיכף בן 18. עוד כמה שבועות אני עם רישיון ביד. אני רואה את המבט המודאג שלך כשאת מראה לי את הכתבה על שני המטומטמים שנהגו באוטו בלי רישיון והתנגשו בתחנה. את מכירה אותי. אני לא כזה. בחיים לא יצאתי למועדון, בחיים לא עישנתי ולא שתיתי. אז למה את דואגת לי? למה? כי את אמא שלי? בסדר, את אמא שלי אבל זה לא אומר שאני כבול אלייך עד סוף ימיי, אני צריך כבר לגלות עצמאות. 

אז בבקשה, בבקשה, תבינו אותי. לא מבקש מכם הרבה, אתם יודעים איך אני. עצמאי, נותן לכם ספייס, עוזר לכם כשאתם צריכים. 

וכשאני מבקש מכם, בפעם המאה בשבוע האחרון, לברר מה קורה עם הפטור מהצבא, אל תאמרו לי "הם ישלחו, הם ישלחו." בביטול. פה זה לא מדינה נורמלית, אתם יודעים את זה. אתם צריכים כבר לצאת מהאדישות שלכם, כי אם אתם לא תצאו, וכמו שהזהרתי את אבא בשיחת טלפון, ואני אמצא את עצמי בשנה הבאה יושב בבית בלי מטרה בחיים, אני אקח את הכסף (ואפילו עבודה מצאתי ולא אמרתם לי "יפה מאוד" על זה. אפילו "יפה מאוד" לא אמרתם. אתם מבינים כמה קשה איתכם?) שאחסוך מהעבודה ואברח לכם מהחיים. ואני לא רוצה שזה יקרה אבל בסופו של דבר זה יקרה, אם לא תעשו כלום. 

אז בבקשה, תעשו. 

תעזרו לי, אני לא יכול לעשות הכל לבד. ואני אעשה. אתם תראו. ואתם תראו שאני אצליח, אפילו יותר ממנה. 

בלי תעודת בגרות מלאה.

בלי הרבה תקוות וציפיות. 

בלי רצונות גדולים ושאפתניים.

רק עם התקווה שיהיה טוב. 

ואתם לא תתייאשו ממני, נכון? 

הרי, כמו שלכם היו חלומות ושאיפות בגילי (ואפילו את זה לא אמרתם לי מעולם. מה היו אותם חלומות ושאיפות), גם לי יש שאיפות. אתם יודעים שאני טוב במוזיקה, אוהב מוזיקה, והחלום שלי הוא גלי צה"ל. אז רק תעזרו לי עם החלום הזה, ואעזוב אתכם לנפשכם. באותו בית חלומות ליד אגם בהולנד, שתמיד רציתם שיהיה לכם. זו הבקשה היחידה שיש לי מכם. קצת תמיכה ואהבה. כי באמת שקשה לי ככה. פאק איט, אפילו כשאני מגיע ללכתוב על זה, יש לי דמעות בעיניים. כי אם לא בבית שלי, במקום הבטוח שלי מהעולם המטורף הזה, לא אומרים לי שאוהבים אותי ומסתכלים עליי במבט המאוכזב התמידי הזה, אז איפה יאהבו אותי?

עריכה, יום ראשון, 19:15 בערב:

הסכם שלום כונן בבית רשף.