בחמישי בערב, מצאתי את עצמי נוסע באוטובוס עמוס חיילים לכרמיאל. מטרת הביקור הייתה לראות, סופסוף, את נוי, וגם לנסות להחזיר לתודעה שלי את חלק מזכרונות הילדות שלי.
אתם מבינים, חייתי שם 11 שנים, בכרמיאל. כמעט כל החיים, בעצם. יש לי משם זכרונות מכל הסוגים, רובם זכרונות טובים. כשגרתי בכרמיאל הרגשתי שייך, הרגשתי שמקבלים אותי ושאני לא לבד, ובנהריה אני מרגיש את זה. את הניכור של חלק מהאנשים אליי, את זריקת הזין על מה שאני אומר וחושב, וזה לא כיף לי, ולא מגיע לי את זה. אבל אני בנאדם חזק, אני חושב. ואני אעמוד בזה ואוכיח לכל המזלזלים שאני יכול להיות כמו כולם ויכול להיות, שוב, שייך.
כל כך זרמתי עם המעבר לפה, לנהריה. תמיד אהבתי התחלות חדשות, ובהתחלה הספציפית הזו היה משהו מיוחד. כולם מהמשפחה התרגשו, במיוחד סבתא שהגיעה מהבית במיוחד ובגלל שבאוטו לא היה מקום בשבילי אז הלכתי ברגל עם קרמבואים שנמסו עד שהגעתי לבי"ס, לסוג של מסיבת-הפרידה-במסדרון שעשו לי. אני זוכר שש' נישק אותי בלחי וזה היה קצת משעשע אבל ריגש אותי, כי לא הכי הסתדרנו בשנה האחרונה שלי בכרמיאל.
בכרמיאל היה לי טוב, ויותר מכך, הייתה לי מסגרת. הייתי בחוגי שחייה וקראטה, מדריך במד"צים (קבוצת שובידו שולטתתתתתת), והייתי הולך לבי"ס כל יום. היה לי כיף שם כי לא הרגשתי שונה. כשאני הולך ברחוב עם האוזניות שמגנות עליי מההערות של האנשים, אני חושב על כמה שהמעבר מכרמיאל לנהריה, דוגרי, שינה אותי.
הכרתי בנהריה כמה מהאנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר, אבל הם בודדים. זה לא שכל האנשים פה חלאות ובהמות, הרוב בסדר גמור, אבל היחס וההתנהגות, אוי ההתנהגות הזו, החצופה והאלימה.
אני לא מנסה ליצור אידיאליזציה של כרמיאל, למרות שזה מרגיש ככה, אני מניח. פשוט.. נהריה זה מקום מאוד שונה באופי ובמראה מכרמיאל, ואני מניח שעד היום, למעשה, לא התרגלתי והשתלבתי באמת במקום הזה. תמיד היה לי קשה להיות הזה-שכולם-אוהבים, ותמיד נלחמתי כדי להגיע למקום הזה. ועד שהגעתי למין תקופה טובה במישור החברתי בכרמיאל, משום מקום הגיע המעבר הזה וכל הבטחון שלי וכל מה שהאמנתי בו התנפץ לי בפנים. היה לי נורא קשה לעבור מדירת 4 חדרים שמשקיפה על אזור הגליל לדירת 4 חדרים שמשקיפה על בניינים, ובימים טובים יכולת לראות איזה הר, אי שם באופק.
זכרונות הילדות שלי מכרמיאל, מהמעט שנזכרתי בהם במהלך הביקור, היו שמחים.
המדרון בלב השכונה שאהבתי לרוץ בו, הירידה שאהבתי לדהור בה עם האופניים ולהרגיש את הרוח הקרה על הפנים, החורשה שעשינו בה פיקניק כשהייתי בן 7 ומאז היא נשרפה ברובה, הקניון שבתור ילד הייתי מתלהב מחנות הספרים הקטנה שבתוכו, המקלט שאהבתי לטפס על הגג שלו ולמצוא כדורים של האתיופים... אני יכול להמשיך ככה כל היום.
האנשים בכרמיאל, וזה דבר ששמתי לב אליו רק אתמול, מפרספקטיבה של "מבקר" ולא "תושב", ממש ממש נחמדים. אין צעקות באמצע הרחוב, אין פקקים, אין מבטים כועסים בתורים.. הכל זורם לו באיטיות וברוגע, ובתכל'ס, אלו חיים אידיאליים לילד קטן ופחדן.
ובתור בנאדם שמנסה (ולרוב מצליח) לקחת את הטוב מכל דבר בחייו, אני מסתכל אל התקופה הארוכה שבה גרתי בכרמיאל כתקופה ששינתה אותי, והפכה אותי לבנאדם שאני היום, ולזה אני אסיר תודה.
השבוע גיליתי מה בדיוק היה לי בילדות.
הגילוי הזה, שתמיד ידעתי את פרטיו בכלליות והחל מהשבוע בפרטי פרטים, זה כחלק מתהליך שהתחלתי השבוע, שמטרתו להבין איך הגעתי להיות הבנאדם שאני היום. מאיפה הפחדים באים, הסלידות מדברים מסוימים, והרגישויות לדברים.
חשוב היה לי לדעת מה עברתי כי אחרי הכל, אלו החיים שלי והעבר שלי, ורציתי להבין למה מה-שקרה קרה, ולמה הגעתי למצבים כאלה ואחרים.
בנוסף, ובעקבות הנדירות היחסית של המקרה שלי, הייתי רוצה לצאת עם הסיפור במלואו, ואם יש עוד אנשים שעברו את זה, אז לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם ושהם יכולים להשיג מה שהם רק רוצים, ושבאמת אין גבול למה שהם יכולים להשיג, כי אם אני השגתי את ההישגים שאני השגתי, בהתחשב בהיסטוריה הרפואית, כמובן, אז כולם יכולים להשיג הכל. אז אני אצא עם זה בעוד מספר חודשים/שבועות, אחרי הכל זו לא החלטה קלה וזה לא סיפור קל, וקיים החשש שיתרחקו ממני אנשים בגלל הסיפור הזה.
אבל, ישבתי בים אחרי ריצה וחשבתי על מה שאני, בעקבות מה שעברתי, כמובן, והגעתי למסקנה שזו הסיבה שאני צריך לאהוב את עצמי. כי עברתי את כל הדברים האלו, ניצחתי את כל הדברים האלו, ואין הרבה אנשים שיכולים להגיד שהם ניצחו את המלחמה של חייהם.
אני מאוד מקווה שלילדים העתידיים שלי לא יהיה את מה שהיה לי, כי אני לא יודע עד כמה אני אעמוד בזה בשבילם, בשבילנו. ההורים שלי ויתרו על המון מחלומותיהם ושאיפותיהם בשביל הבריאות שלי, ואני מקווה שאני אהיה אדם מספיק חזק בעתיד בכדי שאוכל להניח בצד את רצונותיי ואתמקד בטוב הכללי.
"In the end you're not alone."
זה מה שאני צריך לזכור. שאני אף פעם לא לבד, כי תמיד יש לי אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
