זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"אתה לא החתיך מהסוג הנורמלי."
"אז אני מכוער?"
"לא, נו, שתוק. אתה חתיך, אבל לא החתיך הסטנדרטי הזה, מהפוסטרים."
 "אז חתיך כזה, סתם, מהרחוב?"
"מתי תבין שאתה לא סתם?"

ואת ההגדרה הזו, של ה"בחור הסתמי שאף אחת לא תסתכל אליו אלא אם הוא ימשוך תשומת לב", אימצתי בחום. מאז ומתמיד סירבתי, וסירבו בשבילי מספר מהאנשים שזלזלו בי לאורך חיי, להאמין שאני נראה טוב. פאק איט, אפילו עדיין. אני לא יודע למה זה, אולי כל ההעלבות שעברתי (ועדיין עובר, במינון קטן יותר, כנראה בגלל שאני בקושי מגיע לבי"ס) נכנסו למערכת ושכנעו אותי שאני מכוער ולא שווה.

אני מסתכל במראה. המראה הזו שנשענת על הקיר בחדר שלי באופן מסוכן ועלולה בכל רגע להתרסק לי על הראש בזמן השינה. ואני רואה את עצמי. מנסה לעשות בגמלוניות כל מיני הבעות ותנועות ידיים שנראות לי מגניבות, מנסה לקבל את עצמי, ולא ממש מצליח, למרות הכל. למרות שהיו לי כמה קשרים רומנטיים ואינספור דייטים בגיל המופלג של כמעט-18, אני, משום מה, לא מסוגל לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באמת. 

וה"לאהוב את עצמי" הזה, זה משהו שלא בא בקלות. זה מין תהליך כזה של הצבת חומה שתגן עליי מכל ההקנטות והעקיצות שאני סופג מאנשים בבי"ס, זה לקום בבוקר ולמלמל לעצמי בקול צרוד "אתה לא לבד, אתה אהוב ושווה", זה אשכרה לדבר עם בנות מעבר למקלדת, ולא לגמגם כל פעם מחדש כמו איזו גרסה אשכנזית של דאפי דאק. 

וכדי לאהוב את עצמי, ובאמת, לאהוב את עצמי, אני צריך, עדיין, לעבור חתיכת מסע. התחלתי אותו בחודש מאי האחרון, בנשיקה הראשונה שלי, המשכתי אותו באימונים כמעט יומיומיים לאורך החופש הגדול במכון כושר, המשכתי אותו בהעלאת בטחון עצמי מסוים מעבר למקלדת. 

זה לא בא בקלות, לאף אחד, אהבה עצמית. יאמרו לכם הנרקיסיסטים ש"ככה נולדתי"? זה בולשיט. זה מין תהליך כזה שהם עברו עם השנים, כי הם האמינו בעצמם וידעו שהם שווים משהו בעולם הזה, שמהלל את היפה והפשוט וסולד מהכיעור. 

אז אמרה לי מישהי אחת, או שתיים, שאני נראה טוב.

וכל תמונה שאני מעלה לפייסבוק במסגרת האלבום המטופש שאני מעלה אליו תמונות כל ערב (ודוגרי מטופש, ממתי ראיתם אשכנזי צנום מדגמן חנוכייה?) מקבלת לייקים כמו אני לא יודע מה. 

הדברים האלה לא מונעים ממני להמשיך לחשוב שעדיין, יש מקום לשיפור. הן מבחינת אופי, הן מבחינת יופי. 

וזה דורש הרבה אומץ, ובטחון עצמי. דברים שלמען האמת, אין לי ממש מעבר למקלדת ולמסך. אבל לאט לאט, עם הזמן, אולי אני אתחיל לאהוב את עצמי ולהגיד לעצמי "אתה חתיך", השם ירחם. 

ובינתיים אני אמשיך להתאמן ולנסות את מזלי עם בנות. כי כמו שאמר לי אנדריי, אי שם בעידן התמימות המכונה כיתה י', "מי שמתבייש, מתייבש".

ואם, אם אני אצליח לאהוב את עצמי, אז כולם יכולים.