זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

עשירות יקרות,

אני לא מקנא בכן. אתן עוברות טסטים ראשונים במכה, מקבלות מה שבא לכן, טסות לנופשון במלון יוקרתי בעוד מדינה מגניבה ואופנתית, ואני יושב בסוף הכיתה, עם הג'ינס הפשוט שלי והתלבושת של בי"ס, רואה אתכן מהדסות לתוך הכיתה כאילו אתן על מסלול בתצוגת אופנה, לבושות, וואלה, טיפ-טופ.

שמלות כאלה צמודות, בושם שגורם לכל הבנים לרייר עליכן בהפסקה ובלילות, עגילים ראוותניים שגורמים לטייסים שם למעלה, במנחת של אבאל'ה, להסתנוור.

הכל מתוקתק אצלכן. תמיד יש לכן את הדבר הנכון. הדבר הזה שכל האחרים רוצים, ואולי בגלל זה אתן כל הזמן מוקפות בבנות הפחות-מושלמות, האלה שמורחות על עצמן 9 קילו איפור וכואב להן לחייך, הכל בשביל להידמות אליכן. גם, יש לכן תמיד את ה"חבר הנכון" - בדרך כלל חייל קרבי, שרירי, עיניים כחולות ומבט חודר, חלומה של כל נערה.

והאלבומים האלה, שאתן מעלות לפייסבוק. תמונות שלכן עם שקיות עמוסות בגדים, מחייכות חיוך רחב ומזוייף. בדרך כלל גם יש לידכן איזה מותק אחד, ביורן. הכרתם בדיוטי, נכון. הוא התיז על עצמו את הבושם החדש של המעצב-הצרפתי-התורן, ואתן התלחששתן לכן בצד, אומרות לעצמכן שהנה, מצאנו עוד צעצוע קטן לחופשה, ואפילו הוא לא עולה כסף! איזה תענוג, אה? להוציא עיניים לפשוטים מלמטה, בעיר הקטנה והצפונית שלנו. 

מאיפה לי, תכל'ס, שאתן לא מסוות את חוסר הבטחון שלכן בניתוחים פלסטיים בכמויות, איפור בכמות שמאפשרת לפנינה רוזנבלום לגור בשכונה יוקרתית ברמת גן ולנהוג ביגואר, ובעקרון, להיות עשירה.

למה אני לא מקנא בכן, בעצם? למה אני לא חוזר הביתה כל יום ובוכה להורים שיתנו לי לטוס לעיר הנכונה, יקנו לי את האייפון החדש הזה, שיש לילדה העשירה? 

קודם כל, כי אני לא בחורה. הדבר היחיד שאני אולי, אולי מקנא בכן שיש לכן זה העובדה שהכל בא לכם בקלות הזו, בזמינות הזו. כאילו אתן מסוגלות להקיש באצבע, והנה, תוך שנייה מגיע המשרת עם המאזדה החדשה שלכן, מתנה מאבאל'ה לכבוד הטסט הראשון.

זה לא שאני עני או משהו כזה. לא חסר לי כלום בילדותי, מה שביקשתי - קיבלתי, מעל ומעבר עשו הוריי היקרים בשבילי, גם במחיר של קצת-לשכוח-את-עצמם תוך כדי התהליך. בגיל 14 הלכתי לעבוד בעבודה הראשונה שלי, עובד משרד בקייטנה במתנ"ס ליד הבית. בעקרון ישבתי ואכלתי לחמניות עם שוקולד כל היום, אבל קיבלתי תיק כחול בסוף התהליך, בתמורה על זה שהלכתי ועבדתי.

בחופש הגדול האחרון, עמדתי 20 שעות על הרגליים בתור סדרן בפסטיבל המחולות בכרמיאל. אחלה עבודה זו הייתה, הרבה אינטראקציה עם אנשים, הרבה אקשן, ואחרי שבועיים קיבלתי 414 שקלים חדשים על העבודה הזו, סכום שגרם לי אושר בהתחשב בזה שעבדתי  20 שעות, ובגלל שקיבלתי תמורה על עבודה קשה שעשיתי.

וזה משהו שאף פעם לא היה ויהיה לכן, עשירותיי היקרות.

לא תהיה לכן אף פעם את התחושה הזו, של הזיעה הטובה שצורבת בעיניים, הזיעה של העבודה. לא תחכו כל חודש למשכורת על העבודה שעשיתן, לא תקומו כל בוקר ותצאו לעבוד, לתרום לחברה. תמיד תהיו עשירות מספיק, כלבות מספיק, טיפשות מספיק, כדי לזלזל בשאר האנשים שעוד כמה שנים, ימצאו עבודה טובה, יפרנסו את הבית שלהם ואת המשפחה שלהם, בזמן שאתן תמצאו איזה אידיוט עשיר בכסף אבל חלול מבפנים, שיספק לכן את כל הצרכים שלכן.

אז אני מרחם עליכן, כי אתן מפספסות שיעור חשוב בחיים, אולי בין החשובים שאדם יכול ללמוד: שיעור בלעבוד ולתרום לעצמו ולחברה כולה.

אבל אני מניח שלנסוע ברולס רויס של אבא לקניון רמת אביב, כדי לבזבז כסף שלא עבדתן בשבילו, זה יותר כיף, אה?