זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

השיר הזה בפול ווליום, כבר שעה. 

אתמול בצהריים, אחותי התקשרה אליי. ניסתה לשכנע אותי לבוא אליה, לחיפה. לא רציתי, לא היה לי כוח. 

מתישהו במהלך השיחה העליתי שאלה שישבה לי על הלב כבר כמה שבועות, בערך מהרגע שאמרתי לה על הבלוג. מכך אתם יכולים להבין, כי אתם לא מטומטמים, ששאלתי אותה על הבלוג, והאם היא קוראת בו. 

"מה זה קשור?", הא שאלה. "אתה רוצה לבוא או לא?" - בדיעבד, זה באמת לא קשור, אבל זה רבץ מעליי כמו ענן של סימן שאלה. 

"זה לא קשור אבל אני רוצה לדעת. זכותי לדעת. זה הבלוג שלי" - עד כאן, הכל נכון. זכותי לדעת וזה אכן, בסופו של דבר וכל עוד מקדונלד'ס לא קנו אותו, הבלוג שלי. המקום שלי. 

"תבוא לפה ונדבר על זה." 
"אין לי כוח לנסיעה הזו, אני עייף. אני מבקש ממך לא לקרוא לי בבלוג יותר."

"אבל הבטחת. אתה כבר בן 18. אתה צריך לעמוד בהבטחות שלך. הבלוג לא קשור."

"הבלוג כן קשור. אם את תמשיכי לקרוא אותו אני אנתק איתך את הקשר."

הערב מגיע, מרטין בא והולך, והטלפון שלי מצלצל. מעבר לקו, אחותי. "תמחוק את הפוסט של ה15." 

"מה?"
"תמחוק את הפוסט של ה15. זה פוסט אישי, פוסט שלא היית צריך לכת - "

"רגע רגע רגע... זה הבלוג שלי, מותר לי לכתוב בו מה שאני רוצה - "

פתאום, אני שומנע את אמא שלי צועקת מעבר לקו ש"יהיו השלכות לזה".

אני לא מהסס, לשם שינוי, ואומר: "תגידי לי יא חתיכת מטומטמת, מה את מערבת אותם? את רוצה לראות אותי נופל? זה עושה לך את זה?"
"נמרוד, זה לא קשור, אתה צריך להבין שאתה לא יכול לכתוב דברים כאלה -"

ופה אני ממש מתחיל לצעוק עליה. לצעוק עליה שעוד חודש אני בן 18, שאני כבר אדון לעצמי מה שנקרא תיכף, שהיא לא ההורים, שהיא לא תגיד לי מה לעשות כבר. בשיא הכעס והויכוח אני צועק עליה שאני שונא אותה ואת הבית המזדיין הזה, ושאני לא אדבר איתה יותר בחיים.

הבלוג הזה היה מקום שבו יכולתי לפרוק את מה שרציתי להגיד ולחשוב, במיוחד בשבועיים האחרונים, שבהם באמת נפתחתי אל עצמי קודם כל, ואליכם, הקוראים. הבלוג הזה נפתח כתוצאה משעמום של תחילת החופש הגדול, ואם הייתם אומרים לי שאחרי חצי שנה הוא היה מתקרב ל25 אלף כניסות וכמה עשרות מנויים (למרות שזה בעיקר קטע כזה של חומרניות שצץ על פני השטח כרגע), לא הייתי מאמין. 

הבית הזה, כרגע, לא מקום טוב בשבילי. החינוך כמעט קומוניסטי, הכל צריך לעבור דרך ההורים שהם המנהיגים הבלתי מעורערים של הבית, הכל בשליטתם. 

הבלוג אפילו הוצג לפניהם, והם התלהבו. אבארשף אפילו ציין ש"זה כמו יאיר לפיד רק בקטן". חרא לי לכתוב פוסט כזה, אבל אין לי ממש ברירה. כנראה שכשהם יחזרו מהטיול שלהם אני אחטוף על זה איזה עונש, בסדר גודל כלשהו. מה שקרה, עם כל העניין הזה של הבגידה באמון שלי, שמאיזשהו מקום הוא טבעי כי הם המשפחה שלי, ונהרס לגמרי ונרמס לגמרי, ועם כל זה שאין לי פרטיות בבלוג הזה כי אחותי יודעת עליו ונכנסת אליו כל יום. 

אז אם כבר, אז כבר. פגעתי בהמון אנשים בדרך שלי, כנראה כי לא ידעתי אחרת.

אז, חן, סליחה על זה שהולכתי אותך שולל. באת אל חיי בנקודה של ריסוק וחשבתי שלנסות להיות איתך זה יהיה טוב. אבל במרחק של אזור ת"א ואזור לבנון, אי אפשר. הלוואי ויכולתי לשנות את זה. הלוואי והייתי יכול לראות את השם שלך ברשימת המחוברים בפייסבוק ולא להרגיש חרא עם עצמי.

רוטשילד, סליחה ששכחתי אותך. ראיתי אתמול את השם שלך ברשימה שלי במסנג'ר ונזכרתי בזה שעד לפני כמה חודשים היינו חברים קרובים, ושכחתי אותך כשהבלוג התחיל להצליח. הלוואי ויכולתי אחרת. הלוואי והייתי יכול להיות שם בשבילך כמו שהיית שם בשבילי לא פעם. 

נועה, סליחה על זה שנוצרה אצלך התחושה שלא אכפת לי ממך ומהסיטואציה הדפוקה הזו. אני אוכל הרבה חרא עם עצמי (ואת בטח אומרת לעצמך, "אוהו, כמה שזה מגיע לו") על הטמטום שלי ועל הטאקט שאין לי. אני מודע לזה שאני דפוק, אני מודע לזה שכל עוד אני לא איזום ואבקש סליחה לא יקרה כלום ולא נחזור להיות בקשר, אבל מגיעה לך בקשת סליחה פנים מול פנים ולא בבלוג בישראבלוג, עם כל הכבוד לאתר הזה. אני מתחרט על זה שפגעתי בך, לא פעם ולא פעמיים, אלא שלוש פעמים בחודשיים שאנחנו מכירים. לא מגיע לך כל החרא הזה, ואולי מהבחינה הזו אולי עשית טוב ובחירה נבונה בזה שברחת ממני. כן אכפת לי, כן רע לי. 

אלה, סליחה על זה שגם אותך הולכתי שולל. סליחה על זה שאין לי מושג איך לעשות את השיחה הזו של ה"אנחנו ידידים וזהו" בלי לפגוע בך. סליחה שהסתרתי ממך את זה שאני מתלבט כמו מטומטם וסליחה על זה שמרחתי אותך. טוב עשית כשהתנתקת ממני, קצת פחות טוב היה לקרוא את הפוסט שבו שברת את שיא השיאים בשימוש בשתי המילים "בן זונה". מגיע לי, מגיע לי, מגיע לי. 

פגעתי באנשים, יותר ממה שפגעתי באנשים בכל החיים שלי, בגלל הבלוג הזה. השתניתי מאוד, צמחתי, התבגרתי (אולי בעצם, לא), אבל אין לי חרטה על הרגע הזה ב22 ביוני 2010, שבו פתחתי את הבלוג הזה והחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. 

תודה רבה לכולכם, אני לא אשכח אתכם ואת האתר הזה, אני מאוד מאוד מקווה שבמהלך חצי השנה האחרונה העשרתי אתכם וגרמתי לכם רק דברים טובים עם הכתיבה שלי. תודה לכם על זה שנתתם לי הזדמנות להביא את עצמי ותודה על זה שקיבלתם אותי כ"כ. 

הלוואי והייתה לי אופציה אחרת חוץ מפרישה בשיא, אבל זה כנראה המעשה הנכון. 

הבלוג לא יימחק, ייתכן שבעוד כמה חודשים אני אחזור אליו. אני לא מפסיק לכתוב, לא משנה מה. 

בפעם האחרונה,

נימי האופטימי.