החזרה לשורשים מעולם לא נשמעה טוב כל כך. ימים עמוסים בספורט ומוזיקה. "אלה החיים שלך, והם מתבזבזים מדקה לדקה". אז אני מנצל אותם, כמו שאני יודע, כמו שאני רוצה. לא נגמרה הכתיבה של הפוסט הזה מבחינתי, אבל כרגע אני בהשפעה של הריטלין ככה שאני לא הכי מחובר לעצמי. בערב יהיה המשך.
יצא לי לראות, לפני
כמה חודשים, את השכונה שבה אלי ישי גר. שכונה שכונה, לא סתם שיכון מעפן, כמו הרבה
אזורים בירושלים. גוש מפואר של בניינים שחולש מעל כביש ת"א-ירושלים ומעל בתי
המושב בית זית. בניינים גבוהים, 8-10 קומות כל אחד מהם, ובהם משפחות דתיות, נאמני
מפלגת ש"ס. גם עובדיה, אתם יודעים, זה עם השמלות הזהובות והצ'פחות, גר
שם. ש"ס, אגב, זה לא שלום-וסדר, אם
תהיתם. הפירוש של ראשי התיבות הוא לא שלם וסייע, בנוסף. פירוש ראשי התיבות לא באמת
חשוב, בתכל'ס. כולנו יודעים שש"ס זו מפלגה אינטרסנטית וצרת אופקים, שייעודה
העיקרי הוא טיפוח המגזר הדתי ודאגותיו ובעיותיו. שום דבר לגבי השמאלנים החארות
האלה, כמובן. יש להם את המפלגות של רע"מ תע"ל, המשוקצים האלה, שהם ידאגו
להם. גם שום דבר לגבי התלאביבים הכופרים, שנוסעים בשבת, אוכלים סושי, ואפילו, השם
ירחם, לובשים חוטיני והולכים לים. בראש המפלגה עומד המזכיר הכללי שלה, אלי ישי.
אלי התחיל ב1989,
כעובד בכיר בעיריית ירושלים, וטיפס אט אט במסדרונות הכנסת, מסגן שר ליו"ר
ועדה, מיו"ר ועדה לחבר בועדת החוץ והבטחון, וכן הלאה וכן הלאה, עד שהגיע
למשרה הנוכחית שלו, שר הפנים.
שר הפנים, הממ. זה אומר שגם רשויות החירום תחת שליטתו, לא? שירותי הכבאות, מגן דוד
אדום, האנשים שמצילים את החיים של האנשים הקטנים ברחוב. בין שאר התפקידים שלו, הוא
צריך לדאוג שפקידי האוצר יזרימו כסף לשירותי החירום במדינה, כי איך אפשר לתפקד עם
אולטראסאונד אחד בבית חולים, ושני מטוסי כיבוי למדינה שלמה? הרי זה אבסורד, לא
הגיוני במדינה מפותחת ומתקדמת כמו ישראל.
מתאים לסודנים,
הנבלות. רצים לתוך הגבול ומתחילים לגנוב לילדים שלי ושלך את העבודה, אז לאלי יש
רעיון, כזה הוא, בחור מבריק; יום אחד היה בוקר, ואלי נכנס עם היועצים למשרד. עייף,
8 בבוקר, וכבר יושבים לו מול הפנים שר בטחון הפנים ומפכ"ל המשטרה ויו"ר
רשות ההגירה והבת של המזכירה, כי יש שביתה בגן שלה, איך אפשר לערבב אשכנזים
וספרדים בגן? הגזמתם, לא בבית ספרנו. יו"ר רשות ההגירה יורה נתונים לאוויר
מהקלסר, מפכ"ל המשטרה מדווח על עלייה בפשיעה, באונס, בגניבה, בשוד. הסודנים
האלה, עושים רק צרות. אלי שואל את השר לבטחון הפנים האם יש תקציב לכל העניין הזה
והתמודדות איתו, והשר מגמגם משהו על פקידי האוצר ומחסור בקופת המדינה. אלי מרים
צלצול לפקיד הראשי, והפקיד מזכיר לו שלפני שנתיים הוא דרש 900 מיליון שקל לישיבות,
בידיעה שלמה ובטוחה שזה יהיה על חשבון דברים אחרים, אבל חפיף, מה כבר יקרה? שריפה
שם, הצפה פה, בסוף באים האמריקאים ומתקנים הכל. אלי מעלה פתרון יעיל ומפתיע: למה
לא נשים את כל הסודנים האלה בעיר אחת גדולה עם גדרות מסביבה, עם בית ספר ומקומות
עבודה? נארגן את הצבא שישמור שם עם פטרולים וכלבי שמירה (הרי בשביל מה יש את יחידת
"עוקץ"? לאילוף כלבים? לא, שישמרו על המדינה!), נשים מצלמות בכל פינה,
ולא משנה מה, לא ניתן להם לצאת! השרים מחליפים מבטים מופתעים ויוצאים מהחדר בבלבול
גדול. אבל מה 'כפת לו, לאליהו? יש לו יום ארוך, הוא צריך לפגוש את נציב הכבאים,
הבכיין הזה. נפזר לו קצת הבטחות ונעוף הביתה, להר נוף.
בינתיים, בגולן, יש
שריפה ענקית, וחומרי הכיבוי עומדים להיגמר, אבל יהיה בסדר, מה כבר יקרה? איזו
שריפה יכולה להיות אחרי שריפה ענקית כזו? סוף הקיץ כבר, תיכף מתחיל הגשם והחורף, העננים
יטפלו בזה, הכבאים צוחקים בכבאית הישנה שמקרטעת בעליות.
בעוספייה יש הרבה
אנשים שתורמים למדינה, וזה חשוב. עושים צבא, תורמים את חלקם, וואלק, עושים הכי טוב
שהם יכולים ורוצים. אז מה אם המדינה מחרבנת עליהם, גונבת אדמות בשביל כבישים
וצינורות גז, הישראלים קונים פה דרבוקות ומרגישים שהם תורמים לכלכלה המקומית, וזה
מה שחשוב, כסף. כסף מניע את הגלגל קדימה, אסור להתדרדר אחורה. הרבה יערות יש פה
מסביב, בעיקר בקצה המערבי של הכפר. באסם ונג'יב יושבים בבוקר, פותחים אותו עם
נרגילה, ככה, בראש טוב. מי צריך בי"ס כשיש נרגילה, נג'יב אומר לבאסם בעודו
זורק את הגחל לכיוון ערימת הזבל הבוערת בקצה הגינה. הרבה רוח יש ביום חמישי הזה,
רוח חמה, קשה על הנשמה. האש קצת נסחפת איתה אל קצה הגינה, אבל באסם כבר הלך
לנג'יב, יש לו את פיפ"א 2011 , וכדורגל זה טוב.
כמה שנים אחורה,
ב2004, כששרון היה עדיין בסביבה, הגיעו מומחים אמריקאים לכיבוי אש לארץ. הביאו
איתם מטוס נוסעים ענק שאפשר להכניס לתוכו 80,000 ליטרים מים. מרשים לגמרי, אבל מה,
יקר. ואי אפשר לתת כסף לכולם. אז נותנים 150 מיליון שקל לישיבת אביר יעקב, לישיבה
של אבוחצירא בנתיבות איזה 160 מיליון שקל, הכל משמיים וצריך לטפח אותם, לתחזק את
הקשרים שם למעלה, בעננים. אז אומרים תודה אבל לא תודה למומחים האמריקאים ואומרים
את משפט המפתח, יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר, מה יהיה? חרא? חרא כבר היה מספיק
בשואה.
וזה לא מזיז לאף
אחד ת'תחת. לאף אחד לא באמת אכפת. כולם מקבלים את המציאות כמו שהיא, אנחנו חיים
מטרגדיה לטרגדיה, המדינה ניזונה ממעגל נוראי של אסון-קולות מחאה-ועדת חקירה-כיסוי
תחת כי-מה-כבר-יקרה – אסון, והגיע הזמן שזה ייפסק.
אם לא היינו
שאננים, אם השלטון שלנו, האנשים שאנחנו בחרנו וסמכנו עליהם שינהיגו את המדינה
בצורה הטובה ביותר, לא היה שם זין על האזרחים הקטנים ומשנן לעצמו את המנטרה הזו,
שאנחנו חיים על פיה, "יהיה בסדר", בזמן שנציגי השלטון יודעים בינם לבין
עצמם, דקה לפני שהם נרדמים על הכרית בלילה, שבסדר לא יהיה פה, והכל רק סיסמאות
ריקות מתוכן, אולי היינו מצילים את האנשים באוטובוס הצוערים. אולי גלעד שליט היה
מזיין את חברה שלו בבית במצפה הילה. אולי חסיד ברסלב היה רץ עם נשק בין הידיים
בסמטאות דיר בלאח. המדינה נהפכה ממדינה של אידיאלים, ודאגה לבטחון וליציבות מכל
הבחינות, למדינה מסוחררת סביב החרא של עצמה, מדינה שנעה מאסון לאסון, כמו שיכור
שמזגזג על הכביש הרטוב.
בקיץ הקרוב, אם ירצה
השם, כפרעליו, הרי הוא קובע מה יהיה בחיים שלי ולא אני עצמי, אני אמור להתגייס
לצבא ההגנה לישראל. צה"ל, אתם יודעים, הצבא החזק והנאור שלנו, אור לגויים
ממש. אני חי במדינת ישראל כבר 18 שנים פחות 15 ימים, ועברתי שתי אינתיפאדות, מלחמה
אחת, ואינספור אזעקות. אם באמריקה העצומה והחזקה, פתאום, באיזה אחה"צ שמשי
בברוקלין, היה פוגעת פצצת מרגמה בגן שעשועים ומפריעה קצת לילדים שם, חצי מהעיר
שממנה שוגרה הפצצה הייתה נמחקת מעל פני האדמה. אם היה נחטף חייל מתחנת אוטובוס ליד
הבית תוך שעה היו שולחים צוות של הכוחות המיוחדים שהיה מרסס את כל החדר בכדורים
ומחלץ את החייל מהחלון האחורי תוך כדי. כי ככה זה במדינות חזקות, מדינות שעומדות
על שלהן, שלא חושבות וחיות בבועה של אופטימיות ויהירות. יש חייל חטוף ששוכב במרתף
בבית חולים בעזה, 15 דק' נסיעה משדרות, ואנחנו מורחים ת'זמן כבר חמש שנים כי
"יהיה בסדר". הסיטואציה הזו גורמת לי לאבד את האמון במדינה, פשוטו
כמשמעו. עוד הייתי איכשהו אופטימי, עד שראיתי את אמא שלו מול העיניים וראיתי את
האופטימיות שנעלמה לה כבר, ואם לה נעלמה, איך לי תהיה לגבי המדינה האבודה הזו?
ואלי ישי, אוי, אלי
ישי. חתיכת מנותק מהעם שחי לו בטירה בהר נוף וחושב רק על התחת של עצמו ושל
הדתיים. כמעט התפללתי שייפגעו כמה דתיים בשריפה הנוראית הזו בכרמל, רק כדי שמשהו
יזוז פה, במדינה הזו.
אין לי מושג מה
יהיה, אבל אני לא מוכן לחיות במדינה כזו יותר. אין לי מחשבות על עזיבה (אהלן אהלן,
הולנד?), יש לי מחשבות וידיעה שצריך לתקן. אז די, די עם החרא הזה שרץ פה. תפסיקו
כבר עם ה"יהיה בסדר" הזה ותוציאו את הראש מהתחת, שלטונאים חביבים.
כי אחרת, רק
האיראנים יצילו אותנו מעצמנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
