זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ככה, באמצע היום הקיצי הזה, האיש מהגשר עמד וצעק. על מי, למה, ואיך הוא לא מצטרד כבר, למען השם, לא ידענו. אבל עצרנו את האוטו והסתכלנו עליו, עומד שם וצועק. צועק כמו מטורף, עם עיניים פעורות לשמיים וזרועות מושטות לצדדים. 

אבא שולף סיגריה מהכיס, ונשען על האוטו. אומר משהו על כמה זה קל לאבד את עצמך ככה, במבט כזה של "תיזהר שזה לא יקרה לך" שמכוון אליי כמו טיל. אמא מסתכלת עליו במבט ממוקד כזה, כאילו מחכה שיקרה משהו, כל משהו: שייגמר לו האוויר, שהוא יטפס על הקצה, יושיט את הרגל קדימה כמו במשחק, או שמישהו מהצופים שהתאגדו סביבו ירוץ אליו ויתחיל להכניס לו מכות. 

אבל הוא המשיך לצעוק. צעקה כזו שמוציאה הרבה כאב, הרבה תסכול, הרבה ייאוש. ופתאום, כמו שחשבתי שיקרה, נגמר לו האוויר. בבת אחת הוא השתתק ונפל על הברכיים, עם מבט מטורף ומיואש. הוא נשם עמוק, נשימות חדות כאלה, ובהה קדימה, אל המים השחורים של הנהר שזרם מתחת לגשר. רצו אליו כמה אנשים, לעזור לו לקום ולתת לו מים אבל הוא התנער מהם בתנועות ידיים נמהרות, טיפס על המעקה של הגשר, והתחיל לדבר. 

דווקא היה בחור נורמלי, האיש מהגשר. עובד בעבודה קבועה, נוהג במכונית קטנה, בחור כמו מיליונים אחרים. ואז הוא סיפר את הסיפור שלו;

האיש מהגשר נהג במחלף בכניסה לת"א, ופתאום הוא שמע חריקת בלמים מאחוריו וראה איזה ילד עף ממכונית, במהירות, אל תוך הכביש. נהג משאית נרדם על ההגה ועלה על המכונית של הילד ושל אמא שלו, שנסעו מהגן הביתה. מהאוטו כבר לא נשאר הרבה, המשאית נזרקה הצידה והתהפכה, שופכת בטון חם וסמיך על כל הכביש. אמו של הילד יצאה מהאוטו, מכוסה בדם ובזכוכיות שננעצו לה ביד מההתפוצצות של הזכוכיות באוטו, והתחילה לצרוח ולבכות ולקלל. האיש מהגשר אמר שהוא ראה אותה במראה האחורית שלו, וראה שנהגים ממשיכים לנסוע מסביבה, מתעלמים ממקרה החירום הזה וממשיכים בשגרת חייהם. זעזע אותו לראות כמה קל לאנשים להיאטם כשמקרה כזה קורה, כי מי רוצה שיאשימו אותו בתאונה? רק בחור אחד, דתי, רץ לאזור התאונה, אבל לעזור לנהג המשאית, שברח ממנה כי היא התחילה לבעור מהדלק הרב שהיה בתוכה. האישה צרחה וניסתה להחזיר קצת חיים לילד שלה, ששכב כמו בובת סמרטוטים בצד הכביש, מכוסה באספלט. האיש מהגשר פתח את הדלת של האוטו שלו ורץ, בין התנועה החולפת והשועטת, לעזור לילד השוכב. 

האמא של הילד החזיקה אותו בידיה, צועקת בשמו ומסתכלת לכל עבר בחיפוש עזרה, והאיש מהגשר רץ לעברה והרים אותה על רגליה, הריץ אותה כשהיא אוחזת בילדה הקטן בין ידיה לכיוון האוטו שלו, ונסע הכי מהר שהוא יכול לאיכילוב. 

"והוא מת, שם על שולחן הניתוחים. ילד קטן, עם התיק מהגן על כתפיו. ולמה זה, אתם שואלים?", האיש מהגשר חיפש מצביעים. 

"כי אף אחד לא בא לעזור, זה ברור, נו.", אמר איש עסקים עם עניבה ומזוודה בידו. "נכון!" צעק האיש מהגשר והבהיל קשישה שנסעה עם נכדתה על הגשר, "הרי, אם היה עוצר אפילו בנאדם אחד וכולה מרים אותו מהכביש, זו לא מטלה קשה, אולי הוא היה שורד, אולי עכשיו הוא היה יוצא מהגן עם סבתא שלו והולך איתה לג'ימבורי?"

"אבל תכל'ס, זו שאלה של אולי. ואולי אתה צודק, כנראה שאתה צודק. אבל עדיין, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור", עניתי.
"אבל זה כל העניין, אתם מעדיפים להתעלם מהצרות של אחרים, כי החיים שלכם יותר חשובים מהחיים של ילד קטן שגוסס על הכביש בדרך לת"א. אין לכם כוונה לעזור לאף אחד חוץ מעצמכם, אתם חיים במדינה אנוכית, קשה, ומלאה באסונות, ואתם לא רוצים לעזור, אתם לא רוצים לשנות. אז אני מעדיף שלא להעסיק את עצמי בשאלות, אני מעדיף לברוח מהמציאות שלכם, שאין לכם כוח או רצון או אמונה לשנות. אז אתם יודעים מה, אל תתפלאו אם מה שקרה לילד בכביש שמוביל לת"א יקרה לקרוב משפחה שלכם, ואף אחד לא יעזור."

וככה, עם האפקט הזה שנותר אחרי הנאום הדרמטי הזה, האיש מהגשר הרים את כתפיו, אמר "אלה החיים.", עצם את עיניו, ונפל אחורה, אל הנהר. רצתי לחפש אותו במי הנהר, אבל לא מצאתי. האיש מהגשר נסחף עם הזרם, לכיוון עתיד, שאולי טוב יותר מהחיים פה. 

מר בחור.