אז, אמ, כן. הבלון האדום עם החוט (יאייייייייי! בלון עם חוט!!!! ועוד אדום יווווווווו DDDDDDD: ) הגיע גם אל הבלוג הזה, מה שאומר שבעליו הגאים והממושקפים אמרו "הופ הופ טרללה", וגדלו בשנה.
תמיד שנאתי ימי הולדת. בילדות תמיד הייתי חולה מהתרגשות לקראת ימי ההולדת ועם הזמן כבר התבגרתי והבנתי שזה כולה עוד שנה שעברתי ומקרבת אותי יותר לקבר (פסימי? אני?), וגורמת לי לעשות חשבון נפש בלילה של היומולדת.
את השנה הזו התחלתי ביומולדת 17, שבו הגעתי לבי"ס עם כאבי בטן והמורה לאנגלית הכריח אותי לעמוד על הכיסא מול כל הכיתה כדי שישירו לי הפי ברסדיי ויצלמו אותי עושה תנועות של מנצח בתזמורת, כי אני מסבוג האנשים שמוכנים לעשות הכל בשביל בדיחה. השנה הזו באמת די ביגרה אותי, אולי יותר משנים אחרות, וגרמה לי להבין מה אני שווה ומה אני יכול להביא לחיים של אנשים, בין אם בכתיבה ובין אם בנוכחותי בחיים שלהם.
השנה התחלתי לכתוב.
כאילו, כתבתי בבי"ס, כמובן, אבל ישיבה וכתיבה מיוזמתי האישית התחלתי רק בתחילת מרץ האחרון. כתבתי סיפור קצר על מין תחרות שחייה שהייתי בה ועל התחושות של שחיין שנייה לפני הקפיצה למים ואחרי שהוא זורק את עצמו מתוך הבריכה. הכתיבה בשבילי היא מעין מקום מפלט שכזה, מקום שאני יכול דרכו להתמודד עם העולם הזה ועם החיים האלו. בלי לפרט הרבה יותר מדי, או בכלל, אני עובר תקופה של מבחנים אישיים שלי עם עצמי ומול כל מיני מערכות במדינה הזו, וזה נורא נורא קשה, אז אני מוצא את עצמי יושב וכותב. כותב כי אין לי ברירה, כותב כי יש שיטענו שאני טוב בזה ועם כשרון אדיר ובלהבלהבלה, כותב כי בלי הכתיבה, בלי הסלע הזה שניצב איתן מול הגלים הסוערים, יש מצב סביר שאני אמצא את עצמי טובע. זה די מחזיק אותי שפוי, ואם הקוראים נהנים מזה, ואני נהנה מזה ומגלה את עצמי בכל סיפור וסיפור מחדש, אז למה לא להמשיך עם זה?
השנה התחלתי לעמוד על שלי.
ביום שישי היה לי טסט, על הבוקר. הייתי לחוץ כרגיל, וזו הסיבה שאני נח עם הנהיגה ומנסה להבין מאיפה לעזאזל הלחץ הזה מגיע כל פעם מחדש, והטסטר היה, בהיעדר תיאור פחות מדוייק, בן זונה. הגענו לצומת והייתי לחוץ ולא ממוקד, והוא בלם אותי שנייה לפני שהספקתי. מי שלא יודע, בלימה בטסט = כשלון בטסט, אז אחרי הבלימה הבנתי שכבר אין לי מה להפסיד ופאק איט, אז אמרתי לו ש"זה היה מיותר לגמרי, סתם חיפשת אותי בכל הטסט הזה." (מה שנכון, מכיוון שבכל התקופה הזו של לימודי הנהיגה לא נכנסתי לשכונה הכי צפופה בעיר מגוריי באף טסט, והפעם נכנסנו לשכונה המקוללת הנ"ל)
הוא הסתכל עליי, (וכל זה היה תוך כדי נהיגה, כן?) ואמר "אתה סתם כועס על עצמך כי אתה יודע שאני צודק.", מה שעצבן אותי עוד יותר וגרם לי לענות לו ב"לא, אני כועס עלייך כי אתה בן זונה וחיפשת אותי בכל הטסט הזה." הוא שתק, הבחורה שעשתה איתי את הטסט התפלצה מאחורה, והטסט נגמר אחרי כמה דקות. אני מודע לזה שלקרוא לטסטר בן זונה היה חכם בערך כמו לקרוא ליעקב אלפרון "נמושה", אבל פאק איט, לא היה לי מה להפסיד כבר אחרי הבלימה הזו, והבנתי את זה. מה גם שהיחס שלו אליי היה בלתי נסבל לאורך כל הטסט, אז בכלל לא היה לי אכפת.
ומה נותר לי לאחל לעצמי לכבוד השנה הזו, שאני חושב שתשנה אותי עוד יותר מהשנה שקדמה לה?
השנה, בניגוד לכל השנים הקודמות, הייתי רוצה שהרוב יסתדר. אני יודע כבר שלא הכל יכול להיות מעולה ואחלה ומתוקתק, אז לכן השנה אהיה מינימליסט ואבקש שבשנה הזו, רוב הדברים שאני רוצה שיקרו, יקרו. שבטסט הבא אני אפול על טסטר נחמד יותר ושאהיה רגוע, שאמשיך לכתוב, ואולי השנה, כך נותר לי לקוות ולתת לדברים לזרום מעצמם, אני אמצא אהבה אמיתית, בראש ובראשונה פנימית, ביני לבין עצמי, ולאחר מכן חיצונית.
מר בחור, ששונא לכתוב על עצמו, אבל יומולדת זו יומולדת, וחייבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
