זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

יש אנשים שמחפשים את עצמם בסלון, עם החשיש, ויש אנשים שמחפשים את עצמם במסע אופנועים בכבישים הלוהטים של אוסטרליה. יש אנשים שמחפשים את עצמם במזרח הרחוק ויש אנשים שמחפשים את עצמם בקולומביה. בגיל הזה רוצים לזרום עם כולם, אז זרמתי. לקרחונים באנטרטיקה. האמא הפולנייה-רומניה שלי השתגעה. "מה יש לך לחפש שם, יא טמפיט? אפילו בחרמון אתה נשאר באוטו עד שאנחנו חוזרים." צודקת, אבל אני רוצה למצוא את עצמי ולשלוף אותו מהקרחונים, זכותי. ארבעה מטוסים, כל אחד מהם, ככל שאני מתקרב לאנטרטיקה, מצטמצם במספר הנוסעים ככה שאני נשאר עם שלושה אסקימוסים שצועקים שטויות בטיסה האחרונה, ממינסק ברוסיה לשדה תעופה מקומי. הם מזיינים בשכל ואני מוציא מהכיס את האייפוד שלי, ומפעיל אותו. מכל 800 השירים שיש לי, דווקא סחרוף מתחיל להתנגן, עם "חלליות" שלו. בגובה הזה אפשר לראות רק לבן, ומדי פעם אונייה של דייגים יפנים שצדים לוויתנים, אז זה מייאש ואני מסתכל למעלה, לשמיים הכחולים שמעליי, ונזכר בזה שסחרוף אמר את מה שלא יכלתי להגיד לעצמי דרך המוזיקה שלו לאורך שנותיי כתלמיד תיכון. בשיא השיר האייפוד עושה לי פרצוף עצוב על המסך ונכבה, אז אני שולף מהתיק הקטן שלי מ"ריקושט" את הקלפים, וצועק לאסקימוסים בזמן שאני מנופף בזרועי. אחד מהם מפרש את זה כקריאה לקרב או משהו כזה, כי אני מוצא את עצמי על הרצפה חוטף בעיטות מבנאדם שלובש מעיל שעשוי מפרוות כלב ים או משהו אכזרי כזה. אני מנסה לצעוק לו שאני מגולני ושיירגע כבר לפני שאני דוחף לו את הקלפים לנחיר, אבל החברים שלו מתחילים לשיר ולמחוא כפיים בשפה שאני לא מבין. וואלה יופי, עכשיו כשאני ארד מהאווירון הקטן הזה כל האיגלו יחכה לי על המסלול. 

מבואס, חבול, ובעיקר רועד מקור, ירדתי מהמטוס הקטן שאחד מהגלגלים שלו קפא במהלך הטיסה, צחוקים. השעה שש בערב אבל יש שמש במרכז השמיים, משהו אסטרונומי מוזר שקורה שם ואין לי מושג איך להתחיל להסביר אותו. דווקא נחמד, העסק הזה של חצי שנה חושך וחצי שנה אור, למזלי נפלתי על החלק המואר בעניין. כל היום וכל הלילה השמש הזו במרכז השמיים ואתה תוהה אם היא לא מתעייפת מתישהו, קמה בבוקר ואומרת "יאללה, נמאס לי כבר, יש קרנבל בריו" ותוקעת את כל אנטרטיקה בלי אור. הלכתי שעתיים ולא מצאתי את עצמי. איך מחפשים את עצמי בכלל? אין לי מושג, אבל וואלה, נלך ואולי נמצא, כי אחרת לסיפור הזה לא יהיה סיום ואני אתקע כאן לנצח, בין הקרחונים והפינגווינים.

 הדבר הראשון שאתה שם לב אליו כשאתה באנטרטיקה זה הקור. קור כזה, כאילו אתה בפריזר הכי קפוא בעולם. שתופס אותך וחונק לך את הנשימה עד שאתה עולה על האווירון הקטן והשברירי ביציאה מכאן. הדבר השני זה השקט; אין פה אף אחד, רק אתה והשלג. אז אתה מדבר לעצמך, אפילו צועק לעצמך, וזה עוזר. אתה יכול לצעוק "קפאו לי הפטמות!", "אני אוהב את שריף הילד הדרוזי!" בשיא הכוח ולא תרגיש אשם, כי אף אחד לא ישמע אותך במילא. אפשר להתרגל, ובאמת מתרגלים לעניין, ואפשר להתחרפן מזה, הבנתי שההתחרפנות הגיעה כשראיתי את הפינגווין הראשון בחיי, והוא שאל אותי אם יש לי אש. צעקתי לעברו שזה לא הגיוני, כי פינגווינים לא מעשנים, והוא הסתובב והלך משם, הליכה מצחיקה כזו, של פינגווינים. 

גבעות ועמקים, הרים גבוהים ותהומות עמוקות, ולא מצאתי את עצמי. באיזשהו שלב התחלתי לשרוק לו כמו ששורקים לכלב כשהוא נאבד לך ואתה מחפש אותו עד שהוא מגיע לדלת של הבית ומסתכל עלייך במבט כזה של "מה כבר קרה?" כשאתה מחבק אותו. בסוף, נכנעתי. האסקימוסים התנכלו אליי מאז תקרית הטיסה, והשאירו לי כלב ים מת בכניסה לאיגלו שבניתי לעצמי. הלכתי יום ולילה עד שהגעתי לחורשה קטנה שהתמקמתי בה והקשבתי לשקט. שקט יותר מהשקט שלפני הצפירה ביום הזכרון, ומצאתי את עצמי אפילו קצת מתגעגע לאמא והקללות הרומניות שלה ואל אבא והשתיקות המביכות שלו. ראיתי איזה מישהו מטפס על עץ, מישהו עם זקן פרוע ומבט מחורפן וטוב בעיניים. חשבתי שזה אחד האסקימוסים אז התכרבלתי בתוך עצמי, לא בא לי לחטוף אצטרובל קפוא בראש. איש העצים הסתכל עליי, ושאל, "הבאת שקדי מרק?". זה משהו שאם אתה טס מישראל לאנשהו ויש לך קרובים שם, אתה חייב להביא, לגרום להם להרגיש בבית. הסתכלתי עליו מבעד לכפפות הכבדות שלי, ואמרתי "יש לי פה, אבל אני אוכל אותם כי אני שונא כבר דגים קפואים." איש העצים, ומסתבר, הישראלי, חייך חיוך ענק עם שיניים רקובות וקפץ מהעץ, עשרים מטר, לקרחת העצים שנשכבתי בתוכה. היה בו משהו ישראלי, הוא כעס על הרבה דברים והאשים הרבה אנשים, ודי חיבבתי אותו מהרגע הראשון. כשהבאתי אותו לחדר שלי הוא הסתכל על הפוסטר הענק של הסימפסונס שמרוח לי על הקיר וקרא לי "טירון", והשוויץ בתמונות מהבית הקיבוצניקי שלו, עם הפרות והחיוכים הרחבים בחדר האוכל. מתישהו ישבנו במטבח ופיצחנו גרעינים עם קפה שחור בצד, והוא אמר "לקח לך הרבה זמן למצוא אותי, עקבתי אחרייך מהמטוס". הסתכלתי עליו במבט כועס ואמרתי לו "אז למה לא אמרת, יא מטומטם?", והוא הסתכל עליי במבט מתחכם ואמר, "ואז איך היית מוצא את עצמך?