זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

בתל אביב של שנת 2,590 אתה צריך רובוט. כמו שבשנת 2011 היית צריך חניה כדי להמשיך להתקיים בעיר עמוסת השקרים והפקקים הזו, כך הצורך לרובוט חביב ומתכתי שיעשה בשבילך את כל הדברים שאתה מסרב לעשות בגלל שאין לך כוח, הכרחי וכמעט קיומי. אז הלכנו לנמל הישן עם רצפת העץ הנרקבת ונכנסנו לחנות הרובוטים הממשלתית. בכניסה לחנות עמד פסל מתכתי של רובוט חייכן עם עיניים קפואות וילדים קטנים מתחתיו, מחייכים. התעלמתי מזה וניגשתי לדלפק, שם ישבה פקידה משועממת שעל תג השם שלה היה רשום "נעמי", אבל היא נראתה לי יותר ליטל, אז פניתי אליה ב"בוקר טוב, ליטל". ליטל\נעמי קצת נעלבה, וזייפה חיוך של נותני שירות והציגה את עצמה בפנינו והסבירה על הפרוייקט הזה, של הרובוטים. אחרי מתקפת הפיליפינים על הממשלה בטענה שהזקנים מתים מהר ואין פרנסה אי שם בתחילת המאה ה22, הממשלה העיפה אותם בחזרה לארץ מולדתם המלוכסנת וחיפשה פתרון, שהגיע בצורת רובוטים אישיים לכל בית בישראל. 

הרעיון הזה של הרובוטים צבר הצלחה יותר מהר משתספיקו להגיד "גם אני לא הבנתי למה אף אחד לא עשה כלום לגבי השריפה בכרמל". בכל פינה שהסתכלתי אליה ראיתי רובוטים; נמוך למשפחה של גמדים, גבוהים לשחקנים של מכבי ת"א בכדורסל, מוציאים ילדים מהגן ומעיפים חתולים מהכניסה לבניין, פתרון אידיאלי לישראלי העצלן. לרובוט שלנו קראו אליהו, והוא היה אחלה. עזר לילדים עם השיעורים, זרם איתי עם הויכוחים הפוליטיים, הקשיב לאשתי כשהיא חזרה מבואסת מהעבודה, הכל תקתק כמו שעון והתגלגל כמו מתמודד ב"לרדת בגדול" במדרון, עד שבארוחת שישי אחת, אליהו פנה אליי. רצה העלאה בשכר, טען שהוא לא יכול ככה יותר וקשה לו. התעצבנתי והתקשרתי למוקד הרובוטים בזמן שאליהו עמד במרפסת והסתכל על השכונה. במוקד אמרו שאין אפשרות להחלפה כי חתמתי על חוזה מחייב עד המוות, ואי אפשר להחזיר רובוטים למפעל כי יש כבר יותר מדי ממילא. קיללתי את המדינה והלכתי לכיוון המרפסת. אליהו עמד שם, במבט מזוגג וחסר הבעה.

רובוטים מייצור ישראלי נוצרו כדי לספק צרכים של הישראלי, ובזה זה נגמר. אין הבעת רגשות, אין הבעת דעה, פשוט רובוטים, חלולים מבפנים וממלאים כל מטלה בקצב מהיר ויעיל, בלי לחפור בשכל. אליהו לא היה כזה. כנראה הגיע מהמפעל המקורי בסין, כי למרות שהוא תוכנת לדבר רק עברית, הנודלס שהוא הכין לנו בכל יום שני היה טעים להחריד והסתכל במבט רעב על הפינצ'ר הקטן שלנו. למרות ההתנהגות המוזרה שלו, אהבנו אותו מאוד והוא הפך לבן בית. זה לא היה ליל סדר בבית משפחת בנימיני אם אליהו לא היה דופק בדלת עם זקן מודבק לפנים והילדים היו שמחים וצעקו בהתלהבות, כל פעם מחדש. בכל אירוע משפחתי, בין אם העלייה לתורה של נועם ובין אם הגיוס של מיכל, אליהו היה שם, מאחורה בתמונה. הוא הפך לחלק חשוב בחיינו וקיבלנו אותו כבן משפחה לכל דבר ועניין. 

בחוזה המחייב, יש סעיף קטנטן שמציין שאם והרובוט חושב שהוא מיצה את שירות המשפחה והוא צריך לפרוש לגמלאות בשכונת הרובוטים, אז אין ברירה אלא להיפרד. ישבנו בסלון, מיכל והנכדים, נועם ותעודת סיום לימודי המשפטים, ועשינו לאליהו כבוד אחרון בבית המשפחה, עם מצגת מכל האירועים המרגשים, המשמחים, והעצובים שהיו בחיינו. "בכל אחד מהם אליהו היה, זה די מדהים", נועם אמר לי כשקנינו בסופרמרקט דברים לערב, "זה כאילו שהוא הגיע אלינו משמיים", הוא אמר במבט החולמני הזה שלו. הסתכלתי עליו ואמרתי לו בטון רגוע וסבלני שהוא הגיע ממפעל הרובוטים בנמל הישן, ואין רובוטים שנוחתים מהשמיים, אבל באמצע המשפט קטע אותי רובוט שהתנדנד עם מצנח לכיוון הסופר וצעק לקצב, "ליאוניד, יש לי הזמנה ברחוב הנביאים!", מה שקצת ניפץ את האמירה הזו, אז שתקנו ויצאנו מהסופר. 

בסוף הערב אליהו נעמד על רגליו הרובוטיות, שקצת נחלדו עם הגיל אבל אין דבר ששמן המכונות הנאמן לא הצליח לתקן, כולל הקצר במערכות, בזמן הפסקת החשמל הגדולה שהייתה במדינת תל אביב. הוא נאם בקולו  הרבוטי, שקצת עשה לילדים סיוטים בלילות, כשהוא הרדים אותם בקולו הרובוטי והמונוטוני, "לילה טוב, עכשיו אתה נרדם! עכשיו אתה נרדם!", ולי עשה צמרמורות כשהוא צעד לחדר שלנו בחמש בבוקר ולחש שהכלב השתין על השטיח וצריך להוציא אותו. בסוף הנאום נכדתי הבכורה, שירן, חיבקה אותו, והוא חיבק אותה בחזרה חיבוק רובוטי ומגושם, ואפילו הזיל דמעה. בסוף הערב ליווינו אותו למטה, לכניסה לבניין, שם הוא הצדיע לנו הצדעה קצת צבאית ומצחיקה ברצינותה, ואני אמרתי לו שאצלנו במדינת תל אביב לא מצדיעים, כי אצלנו לא מתגייסים בכלל, וכולם צחקו, כולל אליהו, שצחוקו הרעיד את החלונות בבניינים ועשה סדקים בכביש.